משבר האקלים כבר פוגע: ישראל מתייבשת - והממשלה עדיין לא ערוכה

מבקר המדינה מפרסם דוח מעקב חריף על היערכות ממשלת ישראל למשבר האקלים, ובשורתו המרכזית פשוטה ומדאיגה: האיום כבר אינו תרחיש עתידי, אלא מציאות שפוגעת בישראל כאן ועכשיו. הדוח קובע כי ישראל חשופה לסיכונים כלכליים, בריאותיים, תשתיתיים, סביבתיים ואף ביטחוניים, וכי ככל ששינויי האקלים יחריפו - כך יגדל גם המחיר לציבור ולמשק.

הביקורת הנוכחית, שנערכה בין מרס לאוקטובר 2025 ובדיקות השלמה נוספות בוצעו בדצמבר 2025 ובינואר 2026, בחנה אם הממשלה תיקנה את הליקויים שעליהם הצביעו דוחות קודמים של המבקר בשנים 2021 ו־2024. התשובה, לפי הדוח, רחוקה מלהיות מרגיעה: שורה של כשלים יסודיים עדיין מלווים את הטיפול הממשלתי בנושא, ובהם היעדר גורם ממשלתי מוביל, שיהוי באסדרה מחייבת, אי־קידום מס פחמן, מענה חסר בתחום רשת החשמל, היעדר ניהול סיכונים ממשלתי כולל והיעדר מסגרת תקציבית ייעודית לאקלים.

לא רק סביבה - גם חשמל, מים, מזון ובריאות

הדוח מציג את משבר האקלים כבעיה רחבה בהרבה מדיון סביבתי רגיל. לפי הערכות משרדי הממשלה, הסיכונים המרכזיים לישראל כוללים שיבושים באספקת חשמל ומים, פגיעה בתשתיות תחבורה, נזקים לבריאות הציבור, פגיעה בייצור החקלאי ובשרשרת אספקת המזון, ואף חשש לאי־יציבות אזורית. במילים פשוטות: שרב, שיטפון או שריפה אינם אירוע נקודתי בלבד; הם עלולים להפוך לשרשרת תקלות שפוגעת בשירותים הבסיסיים ביותר.

בדוח מוסבר כי ישראל נמצאת באזור שבו שינויי האקלים מהירים וחזקים יותר מאשר באזורים רבים בעולם. התחזיות עד סוף המאה מצביעות על ארבע מגמות עיקריות: חם יותר, יבש יותר, קיצוני יותר וגבוה יותר - בשל עליית פני הים. המשמעות המעשית היא יותר עומסי חום, פחות משקעים בממוצע, יותר אירועי גשם חריפים בזמן קצר, סיכון גובר להצפות ולשריפות, ופגיעה אפשרית בתשתיות החוף.

האירועים כבר כאן

מבקר המדינה מדגיש כי שנת 2025 סיפקה דוגמאות מוחשיות להקצנה האקלימית בישראל: גשמי זעף ושיטפונות, גלי חום ממושכים, בצורת, שריפות וגלי קור. אירועים כאלה אינם רק אי־נוחות לציבור; הם עלולים לשבש מערכות שלמות - מחקלאות ותחבורה ועד חשמל, בריאות ורווחה.

לפי הדוח, שינויי האקלים יוצרים גם "אפקט דומינו": הפסקת חשמל יכולה לפגוע באספקת מים; פגיעה במים עלולה להשפיע על בריאות ומזון; שיבושים בתחבורה ובאספקת מזון עלולים לפגוע בביטחון החברתי ובחוסן הלאומי. זו בדיוק הסיבה שבגללה המבקר מתייחס לנושא כאל אתגר כלל־ממשלתי, ולא כאל משימה של משרד אחד בלבד.

הכשל המרכזי: אין יד מכוונת

אחד הממצאים הבולטים בדוח הוא היעדר גורם ממשלתי מוביל ומתכלל. במבקר המדינה מציינים כי ללא ניהול שיטתי, תרחיש ייחוס לאומי, נתונים אחידים ושיתוף פעולה בין משרדי הממשלה - אי-אפשר לגבש מדיניות יעילה. הבעיה חריפה במיוחד נוכח החלטת המל"ל מאפריל 2026 לחדול מעיסוק במדיניות אקלים, למעט מצבי חרום אזרחיים.

המבקר ממליץ כי השרה להגנת הסביבה תפעל לקידום מענה מתכלל להיערכות ישראל למשבר האקלים, ובפרט תפנה לראש הממשלה כדי להביא את הנושא לדיון בממשלה. מאחורי הניסוח המינהלי הזה מסתתרת אמירה ברורה: בלי החלטה ברמת ראש הממשלה והממשלה כולה, הטיפול צפוי להישאר מפוצל, איטי ולא מחייב.

הפער בין ההצהרות לביצוע

הדוח אינו מסתפק בתיאור הסיכונים, אלא בוחן את התשתית הממשלתית שאמורה להתמודד איתם. הוא מצביע על כך שישראל עדיין מתקשה לבנות מסגרת פעולה יציבה: חוק אקלים מחייב טרם הבשיל באופן מספק, מס פחמן לא קודם כנדרש, לא קיימת מסגרת תקציבית רחבה וברורה לאקלים, והטיפול ברשת החשמל אינו מספק ביחס לסיכונים הצפויים.

המשמעות היא שישראל עלולה לשלם פעמיים: פעם אחת בנזקים עצמם, ופעם שנייה בעלות הגבוהה יותר של תיקון מאוחר. ככל שהיערכות נעשית אחרי אירועי קיצון ולא לפניהם, היא יקרה יותר, יעילה פחות ומסכנת יותר את הציבור.

דוח מבקר המדינה מציב לפני הממשלה מראה לא מחמיאה: ישראל כבר מרגישה את שינויי האקלים, אך המנגנון הממשלתי עדיין אינו ערוך כראוי להתמודד איתם. אין מדובר עוד בדיון תיאורטי על שנת 2100, אלא בשאלה מי מגן על רשת החשמל, מי נערך להצפות, מי מבטיח אספקת מים ומזון, ומי מוודא שהשלטון המרכזי והרשויות המקומיות פועלים לפי אותה תוכנית.