המדינה בוחנת: חובת מנגנון דיווח פנימי לחושפי שחיתויות במגזר הפרטי

• הרקע: עידכון המלצות OECD בנושא הגנה על חושפי שחיתויות
• הגורם הבוחן: צוות בין-משרדי בהובלת גורמי ממשל ומשפט
• השאלה המרכזית: חובה משפטית או מודל תמריצים
• תחולה אפשרית: כלל החברות, חברות גדולות או ענפים בסיכון מוגבר
• דרישות אפשריות: סודיות, גורם אחראי, לוחות זמנים וטיפול מסודר
• מועד אחרון להתייחסויות: 31 במאי 2026

ישראל בוחנת הסדרה חדשה שעשויה לחייב חברות ותאגידים במגזר הפרטי להקים מנגנוני דיווח פנימיים לחושפי שחיתויות, באופן שיאפשר לעובדים ולבעלי עניין לדווח בתוך הארגון על חשדות להתנהלות בלתי תקינה, הפרות דין או מעשי שחיתות - עוד לפני פנייה לגורמים חיצוניים.

משרד המשפטים פרסם קול קורא לקבלת התייחסויות מהציבור לקראת מפגש היוועצות בנושא. הפנייה מיועדת לגורמים במגזר הפרטי, אנשי אקדמיה, עורכי דין, קליניקות משפטיות וארגוני חברה אזרחית העוסקים בתחום ההגנה על חושפי שחיתויות, וזאת כחלק מעבודת צוות בין-משרדי הבוחן את הצורך בעדכון ההסדר המשפטי בישראל.

הרקע למהלך הוא עדכון ההמלצה הנלווית לאמנת OECD למאבק בשוחד עובדי ציבור זרים בעסקאות בינלאומיות, שפורסם בנובמבר 2021. במסגרת העדכון נוסף פרק משמעותי בנושא ההגנה על חושפי שחיתויות. מאחר שישראל חברה בארגון וחתומה על האמנה, היא נדרשת לבחון אם הדין הקיים מעניק מענה מספק או שיש צורך בהרחבת ההגנות והחובות גם למגזר הפרטי.

הצוות בוחן חובה או תמריצים

את עבודת הבחינה מוביל צוות בין-משרדי שבו חברים נציגים מזרוע העבודה, מנציבות שירות המדינה וממשרד המשפטים - מחלקת ייעוץ וחקיקה והסיוע המשפטי. הצוות מתייעץ גם עם נציבות תלונות הציבור, האחראית על הענקת הגנה לחושפי שחיתויות לפי חוק מבקר המדינה.

מוקד הבחינה הנוכחי הוא השאלה האם נכון לקבוע בדין הישראלי חובה ברורה להקמת מנגנוני דיווח פנימיים בחברות ובתאגידים אחרים, או שמא להסתפק במודל רך יותר, המבוסס על תמריצים לחברות שיאמצו מנגנון כזה מרצונן. במילים אחרות: המדינה בוחנת אם להפוך את ההגנה הפנים-ארגונית על מדווחים לחלק מחובות הציות של תאגידים, או להשאיר את הנושא במרחב של עידוד, המלצות ויתרונות משפטיים אפשריים.

מנגנוני דיווח פנימיים נועדו ליצור ערוץ בטוח ומוסדר לעובדים, ספקים, נושאי משרה או בעלי עניין אחרים בארגון. באמצעותם ניתן לדווח על חשש לשחיתות, הפרת דין, פגיעה בטוהר המידות או כשל ניהולי מהותי, תוך שמירה על סודיות המדווח ועל טיפול מסודר בפנייה. במדינות רבות נתפסים מנגנונים אלה ככלי מרכזי למניעת שחיתות, להפחתת סיכונים תאגידיים ולחיזוק תרבות של שקיפות וציות.

מה ייחשב מנגנון ראוי

הצוות מבקש לקבל עמדות גם בשאלת מבנה המנגנון עצמו. בין היתר נבחנת האפשרות לקבוע דרישות בדבר שמירה על סודיות, מינוי גורם אחראי לקבלת הדיווחים, קביעת לוחות זמנים לטיפול בפניות, אפשרות להפעלת המנגנון באמצעות גורם חיצוני, ומתן גמישות לארגונים שונים לעצב את המנגנון בהתאם לגודלם, תחום פעילותם ורמת הסיכון שבה הם פועלים.

שאלה מרכזית נוספת היא על מי תחול ההסדרה. האם כל חברה, גם קטנה, תחויב להקים מנגנון דיווח פנימי, או שמא החובה תחול רק על חברות גדולות, חברות ציבוריות, תאגידים בענפים רגישים או ארגונים שבהם קיים סיכון מוגבר לשחיתות. במודל אפשרי אחר, החובה תיקבע לפי תבחינים כגון מספר עובדים, מחזור כספי, תחום פעילות או חשיפה לפעילות מול רשויות ציבוריות.

הצוות מבקש גם לבחון מה יהיה תחום הדיווחים שייכללו במנגנון. אפשרות אחת היא לצמצם את ההסדרה לעבירות שחיתות בלבד. אפשרות רחבה יותר היא לכלול גם הפרות דין נוספות בעלות זיקה לפעילות התאגיד, כגון הפרות בתחום העבודה, הגנת הסביבה, בטיחות, הגנת פרטיות או כללי ציות ענפיים.

הפיקוח עדיין פתוח

אחת הסוגיות הרגישות היא שאלת הפיקוח והאכיפה. הצוות מבקש לשמוע עמדות בשאלה האם נכון להפקיד את הפיקוח בידי מאסדרים ענפיים קיימים, אם ישנם כאלה, או להקים מודל מרכזי יותר שיטפל בחובת הדיווח הפנימי בכלל המשק. אפשרות נוספת היא לשלב את החובה במנגנוני אכיפה קיימים, בלי להקים גוף חדש.

לצד השאלות המשפטיות, הפנייה לציבור עוסקת גם בעלויות ובקשיי היישום. הקמת מנגנון דיווח פנימי מחייבת משאבים, כוח אדם, הכשרה, טיפול בפניות ושמירה על סודיות. בחברות קטנות ובינוניות העלות עלולה להיות משמעותית יותר, ולכן הצוות מבקש לבחון אם יש מקום להסדר מדורג או שונה לפי מאפייני הארגון.

הצוות מבקש לקבל גם התייחסויות לחסמים מעשיים: חשש של עובדים מפני התנכלות, חוסר אמון בהנהלה, תרבות ארגונית שאינה מעודדת דיווח, היעדר גורם מקצועי מתאים לטיפול בפניות, וקושי להבחין בין דיווח בתום לב לבין שימוש לרעה במנגנון. אלה נקודות שעשויות להשפיע על השאלה אם חובה משפטית לבדה תספיק, או שנדרש שינוי ארגוני עמוק יותר.