דוחות המבקר התריעו שנים: אלימות הנוער לא נולדה השבוע

• 2001 - המבקר מתריע על עלייה בעבריינות נוער ועל צורך בתיאום בין משטרה, רווחה, חינוך, שירות המבחן והרשויות המקומיות
• 2008 - הדוח קובע כי אין שינוי ממשי בשכיחות הבריונות והאלימות, וכי תוכניות ממשלתיות מרכזיות לא יושמו במלואן
• 2014 - המבקר מצביע על תוכנית מערכתית קיימת, אך גם על פערי יישום, דיווח, ניטור והטמעה בבתי הספר
• 2026 - אנגלמן פותח ביקורת חדשה ומזהיר: לא להמתין לדוח, אלא לפעול כעת

מבקר המדינה מתניהו אנגלמן הודיע (29.4.26) כי משרדו פתח בביקורת על טיפול המדינה והרשויות המקומיות באלימות בקרב בני נוער ובמערכת החינוך, בעקבות אירועי האלימות הקשים שנחשפו בימים האחרונים. אנגלמן אמר את הדברים בשיחה עם תלמידי הישיבה התיכונית "אורות הזורעים", במסגרת המיזם "הכר את המבקר", וקרא לראשי המערכות שלא להמתין לתוצאות הביקורת.

"בימים האחרונים מדינת ישראל מתעוררת ונחשפת לאלימות קשה בקרב בני נוער", אמר המבקר. "זוהי תופעה שלא ניתן להשלים איתה והיא מחייבת את שר החינוך, השר לביטחון לאומי והשלטון המקומי לשלב ידיים בטיפול ובמיגור האלימות". אנגלמן הוסיף כי הביקורת תבחן את טיפול מערכת החינוך, גורמי אכיפת החוק, משטרת ישראל והרשויות המקומיות, וקרא: "לא להמתין לתוצאות הביקורת וכבר עכשיו לפעול בנחישות למיגור האלימות בקרב בני הנוער".

בעיה ישנה, דוחות חוזרים

הודעת אנגלמן לא נולדה בחלל ריק. כבר בדוח מבקר המדינה לשנת 2001 על עבריינות נוער נקבע כי עבירה של קטין אינה רק עניין פלילי, אלא לעיתים ביטוי למצוקה אישית, משפחתית או חברתית. המבקר הדגיש אז כי החברה נושאת באחריות לא רק לחינוך ולהקניית נורמות, אלא גם לכישלונם של בני נוער שלא הפנימו אותן. באותו דוח הובאו נתוני משטרה שלפיהם בשנת 1999 נפתחו לקטינים כ-30 אלף תיקים פליליים, לעומת כ-26.5 אלף בשנת 1998 - גידול של 9%. עוד צוין גידול חד בעבירות מין, סמים ועבירות כלפי הסדר הציבורי.

הדוח משנת 2001 הצביע גם על ממדי אלימות חמורים בתוך בתי הספר: יותר ממחצית מתלמידי כיתות ו'-י' דיווחו שהיו מעורבים באלימות כלשהי, יותר מ-60% דיווחו שהשתתפו במעשי בריונות או נפלו קורבן להם, 14% דיווחו כי נפצעו בקטטות בבית הספר ונזקקו לטיפול רפואי, ו-15% דיווחו כי לפחות פעם בחודש הם מגיעים לבית הספר מצוידים בכלי נשק "להגנה עצמית", כגון סכינים ואלות.

דוח 2008: הרבה תוכניות, מעט ביצוע

בדוח משנת 2008, שעסק בבריונות ובאלימות במוסדות החינוך, קבע המבקר כי בשנים 2006-1999 לא חל שינוי ממשי בשכיחות מעשי הבריונות הפיזית, החברתית והמינית במוסדות החינוך. לפי הדוח, כשליש מהתלמידים היו קורבנות להטרדות או הצקות בשטח בית הספר; כ-80% דיווחו שקיללו או העליבו אותם לפחות פעם אחת בחודש; 58.5% סבלו מבריונות; 26.6% מהטרדה מינית; 19.4% מאירועי אלימות; ו-6.5% אוימו בנשק בבית הספר.

המבקר מצא אז כשל מערכתי ביישום החלטות ותוכניות: עיקר המלצות ועדת וילנאי לא יושמו, אף אחת מהמלצות ועדת גימשי לא יושמה במלואה, החלטת הממשלה מדצמבר 2005 לא בוצעה, והתוכנית המלאה של ועדת השרים לא יצאה לפועל. עוד נקבע כי אין במשרד החינוך גוף אחד שאחראי בלעדית להתמודדות עם בריונות ואלימות, וכי המשרד לא כלל בבסיס תקציבו את מימון תוכניות המניעה והטיפול.

הדוח מתח ביקורת גם על היעדר כלים בידי הצוותים החינוכיים. המבקר ציין כי משרד החינוך לא הקנה למורים ולמנהלים סמכויות מתאימות למילוי אחריותם, לא קבע תקנון לדוגמה שיסייע לבתי הספר לקבוע כללי התנהגות מחייבים, ולא נתן בידי המורים אמצעי אכיפה וענישה ברורים במקרה של הפרת כללי ההתנהגות.

דוח 2014: שיפור חלקי, חורים במעקב

בדוח משנת 2014 בחן מבקר המדינה את קידום התוכניות למניעת אלימות כלפי תלמידים ושל תלמידים. הדוח קבע כי האלימות מאיימת על רווחתם הגופנית והרגשית של התלמידים ופוגעת במעשה החינוכי כולו. הוא הרחיב את התמונה גם לאלימות במרשתת, שהתפתחה עם הפיכת הטלפונים הניידים והאמצעים המקוונים לחלק מרכזי מחיי התלמידים.

משרד החינוך אומנם גיבש תוכנית מערכתית לקידום אקלים חינוכי מיטבי ולצמצום האלימות, והקצה לה כ-11 מיליון שקלים בשנה, אך המבקר מצא כי התוכנית התמקדה בעיקר במתרחש בבית הספר ולא עסקה די הצורך בחינוך הבלתי פורמלי. עוד עלה כי מרכיבים מרכזיים בתוכנית לא יושמו בבתי ספר רבים: צוותי אקלים לא כונסו כנדרש, תוכניות התערבות לא נבנו בכל מקום, ורק כמחצית מהמנהלים גיבשו תקנון בשיתוף ההורים כנדרש.

בעיה מרכזית נוספת שעלתה בדוח 2014 נגעה לדיווח ולמעקב. המבקר מצא כי ברשימת האירועים שאין חובה לדווח עליהם נכללו גם אירועים חמורים, ובהם הצקות ובריונות, ולכן המחוזות לא פיקחו בהכרח על אופן הטיפול בהם. בשניים משלושת המחוזות שנבדקו לא רוכזו נתונים על אירועי אלימות חריגים לצורך פיקוח והפקת לקחים.

גם כאשר הבעיה כבר זוהתה – היא לא תוקנה. דוח המעקב של מבקר המדינה מלמד כי גם לאחר פרסום הדוחות על אלימות ובריונות במערכת החינוך – מרבית הליקויים לא תוקנו במלואם. רק כ-33% מהליקויים בכלל המשרדים תוקנו, ובמשרד החינוך אף פחות: כ-21% בלבד, בעוד כ-30% לא תוקנו כלל. המשמעות: הבעיה אינה רק בזיהוי הכשלים – אלא בכשל מתמשך ביישום, בפיקוח ובאכיפה.

הביקורת החדשה של אנגלמן עשויה להיבחן לא רק לפי השאלה מה קרה באירועי האלימות האחרונים, אלא לפי שאלה רחבה בהרבה: כיצד ייתכן שאחרי יותר משני עשורים של דוחות, ועדות, תוכניות ותקציבים - מערכת החינוך, המשטרה, הרשויות המקומיות וגורמי הרווחה עדיין נדרשים להוכיח שהם מסוגלים לפעול יחד, בזמן אמת, לפני שהאירוע הבא הופך לעוד דוח מבקר.