בג"ץ ביטל הלכה שעשויה הייתה לצמצם את זכות העמידה של עותרים

אין לקבוע בצורה גורפת, שעתירה מאוחרת לבג"ץ תידחה על הסף אם קדמה לה עתירה באותו נושא, אלא יש להותיר את ההכרעה לשופטים בכל מקרה לגופו. כך קובע בג"ץ, אשר ביטל (1.1.25) את הלכת כספי משנת 2021 ואשר עשויה הייתה לצמצם את זכות העמידה - הן של עותרים ציבוריים והן של הטוענים שנפגעו במישרין מצעד שלטוני.

פסק הדין ניתן פה אחד בדיון נוסף בהרכב של תשעה שופטים. את חוות הדעת העיקרית כתב ממלא-מקום הנשיא בדימוס, עוזי פוגלמן. בצורה חריגה, השופטים נעם סולברג ודוד מינץ טוענים שפוגלמן חרג מן המתווה הדיוני עליו הסכימו כל השופטים ושלא אמור היה לדון לעומק בנושא, אלא להסתפק בהבהרה שאין המדובר בכלל גורף.

את הלכת כספי קבע סולברג, אשר כבר הביע מספר פעמים את הדעה שיש לצמצם את זכות העמידה של עותרים ציבוריים, בהסכמת השופטים יוסף אלרון ועופר גרוסקופף. נאמר בה, כי במקרים שבהם "הסוגיה שעל הפרק נוגעת למדיניות ציבורית-כללית; להחלטה עקרונית המשפיעה על רבים" – לאחר הגשת העתירה הראשונה לא ניתן יהיה עוד להגיש עתירות עצמאיות נוספות "באותו עניין". הגשת עתירה עצמאית, הוסיף שם סולברג, עשויה להוביל לדחייתה על הסף ולחיוב בהוצאות. בהמשך הרחיב בג"ץ את ההלכה והחיל אותה גם על עותרים מאוחרים שטענו לפגיעה בזכויותיהם.

סולברג, מינץ והשופטת יעל וילנר יישמו את ההלכה כאשר דחו על הסף בפברואר 2024 את עתירה התנועה לאיכות השלטון להורות למבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, להפסיק את ביקורת מלחמת חרבות ברזל. זאת, מאחר שבפני בג"ץ תלויה ועומדת עתירה נוספת בנושא. פוגלמן הורה על דיון נוסף בהרכב מורחב רק בשאלה העקרונית של יישום הלכת כספי, וכאמור הוא קובע שאין מקום לעשות זאת בצורה גורפת.

לדברי פוגלמן, הניסיון שהצטבר מלמד על מספר קשיים בהלכה. היא עלולה לגרום למרוץ שישפיע לרעה על טיב העתירות ויוביל להימנעות ממיצוי הליכים. היא אינה מייעלת את ההליכים כפי שהייתה מטרתה, שכן עותרים מאוחרים יכולים לבקש להצטרף לעתירה הקיימת וכך ההליכים יסתרבלו; מטעם זה תמכה המדינה בביטול ההלכה. היא פוגעת בזכויותיהם של מי שטוענים לפגיעה אישית.

פוגלמן אומר שאין מקום לקביעת קטיגוריות בהן תופעל הלכת כספי, אם כי מציע לעשות זאת כאשר מצטברות מספר נסיבות: כאשר העתירה המאוחרת אינה כוללת טענות או סעדים חדשים ביחס לעתירה המוקדמת; היא הוגשה בחלוף פרק זמן משמעותי מהגשת העתירה המוקדמת וזו מצויה בשלב דיוני מתקדם; והיא הוגשה על-ידי עותר שלא נפגע באופן ישיר מההחלטה או מהחקיקה הנדונים.

סולברג: קביעה ש"אינה מתקבלת על הדעת"

צילום: סולברג. "כשלעצמי, הופתעתי" [צילום: יונתן זינדל, פלאש 90]

סולברג שב ומציין את הקשיים הנובעים מריבוי עתירות, ובהם הצורך של מספר שופטים ללמוד את אותו נושא, קריאת מאות עמודים ושמיעת טענות דומות בדיונים ארוכים, הזמן השיפוטי מתבזבז והדיון מתפזר על חשבונם של בעלי דין אחרים. הלכת כספי רק העניקה לבית המשפט אפשרות להתמודד במקרים המתאימים עם ריבוי עתירות ולהימנע מהכרעות סותרות, הוא מדגיש.

סולברג סבור, כי לא היה מקום להיכנס לעובי הקורה כפי שעשה פוגלמן, שכן בדיון הוא הודיע לצדדים על דעת כל חברי ההרכב, כי השימוש בהלכת כספי יהיה נתון בכל מקרה לשיקול דעת השופטים. "על-רקע זה, ויתרו הצדדים על זכות הטיעון שלהם; טענות לגוף העניין – לא נשמעו. מִשֶאֵלוּ הם פני הדברים, לא היה מקום להציג עמדה לגופם של דברים; כשלעצמי, הופתעתי. מכל מקום, לטוב ולמוטב, ההסכמה האמורה תוחמת הדוקות את גדרי הדיון שלפנינו. אל לנו לחרוג ממנה. ראוי היה אפוא אילו נותרנו בפרוזדור, כשאנו נמנעים מלהוסיף ולהרחיב, בהסתמך על אותו מתווה".

סולברג גם תוקף את חוות דעתו של פוגלמן לגופה. לדבריו, עולה ממנה שכלל אין בעיה שעימה אמורה להתמודד הלכת כספי ושחסרונותיה עולים על יתרונותיה. אם זה המצב, הוא תוהה רטורית, מדוע עשרה מבין 12 שופטי העליון השתמשו בה? לפי פוגלמן, ממשיך סולברג, "עמדות אחרות היו כלא היו" - למרות שבית המשפט העליון כבר נדרש לקשיים אלה.

סולברג ממשיך ודוחה את נימוקיו של פוגלמן. לדבריו, החשש שהלכת כספי תגרום למרוץ עתירות, מבוסס על הנחה נסתרת ולפיה עותר ציבורי יפעל בניגוד לאינטרס הציבורי. הוא רומז, כי ביטולה יאפשר להגיש עתירות ציבוריות שאינן מקדמות את האינטרס הציבורי, ו"מסופקני אם על בית משפט זה – כזכור, בית המשפט הגבוה לצדק – לבסס את קביעותיו תוך התחשבות בתמריצים שיש לתהות אם בבסיסם ניצב אינטרס לגיטימי". הלכת כספי אף יכולה לשמש כדי להחליף עתירה חפוזה בעתירה בשלה, מוסיף סולברג; ובפועל חשש זה לא התממש מאז קביעתה.

לדעת סולברג, אין ממש גם בנימוקיו של פוגלמן בנוגע לסרבול הדיון ולפגיעה בזכויותיהם עותרים פרטניים, ואף "ישנו קושי לגבי האופן שבו מציג חברי בחוות דעתו את הדוגמאות להמחשת טענתו-זו [השנייה]". לבסוף אומר סולברג, על הנסיבות שמציע פוגלמן ליישום הלכת כספי, כי "עמדה זו אינה מתיישבת, ולוּ בדוחק, עם מהלך ההתדיינות" כפי שתיאר לפני כן. הוא מוסיף:

"משעה שניתנה הסכמת הצדדים להצעת בית המשפט, נראה כי אין הצדקה – פורמלית או מהותית – לסטות מאותה הצעה. גם אם ניתן בדוחק 'להחזיר את הגלגל לאחור', אזי עלינו לחזור ל'נקודת האפס'; לא ניתן לעשות 'קיצור דרך' ולדלג על שלבים חיוניים. ככל שיש רצון לסטות מאותה הסכמה, עלינו להתכנס שוב לדיון, שבו יוכלו הצדדים להעלות טענות לגופו של עניין, ויתאפשר לנו, השופטים, לאתגר אותן טענות. כפי שצוין, קביעה החורגת באופן משמעותי מן העמדה שהוצגה לצדדים בדיון, ואשר בהתאם לה הם ויתרו על זכות הטיעון שלהם – אינה מתקבלת על הדעת".

לאור זאת אומר סולברג, כי יש לפרש את דבריו של פוגלמן כ"שיקולים – לא בהכרח ממצים – אשר מוטב כי יובאו בחשבון במסגרת הפעלת שיקול הדעת". פרשנות כזאת מובילה לכך, שהלכה למעשה אין שינוי של הכלל שנקבע בהלכת כספי, שכן הפעלת עילות-סף נתונה ממילא לשיקול דעתו של בית המשפט. "כך, כחלק מסל הכלים השיפוטי, יתפתח הכלל עקב בצד אגודל, יעבור טיוב ודיוק, וישורטטו כללי-משנה ושיקולים שיבהירו את תוכנו וגדריו ביחס לנסיבות עובדתיות קונקרטיות, כדרכו של המשפט המקובל". לבסוף הוא מעיר, כי אינו מבין מדוע אצה הדרך לדון בנושא דווקא בתיק זה, כאשר העתירה הפכה לתיאורטית.

ממלא-מקום הנשיא, יצחק עמית, והשופטים דפנה ברק-ארז, וילנר וגרוסקופף הצטרפו לחוות דעתו של פוגלמן, בעוד כאמור מינץ הסכים עם סולברג (אם כי לא הייתה מחלוקת לגבי הפסיקה). את התנועה לאיכות השלטון ייצגו עוה"ד תומר נאור, רותם בבלי-דביר, אורי
הס וסתיו לבנה-להב; את אנגלמן ייצגו עוה"ד עו"ד יואל הדר; עו"ד ענבל עפרון-וינשטיין; ואת המדינה - עוה"ד יונתן ברמן וסיון דגן.