נציב התלונות: על הפרקליטות לנמק סירוב לשנות עילת סגירה

על הפרקליטות לנמק החלטה בה היא דוחה ערר על עילת סגירת תיק חקירה. כך קובע נציב הביקורת על הפרקליטות, מנחם פינקלשטיין, אשר דוחה את עמדתה ולפיה מדובר בנטל בלתי סביר.

תיקי חקירה נסגרים בשל אחת משלוש סיבות: חוסר אשמה (דהיינו, לא בוצעה עבירה), חוסר ראיות מספיקות (דהיינו, החשד נותר בעינו אך לא ניתן להוכיחו) וחוסר עניין לציבור (דהיינו, אין הצדקה להשקיע משאבים בהעמדה לדין). חשוד שהתיק נגדו נסגר באחת משתי העילות האחרונות, יכול לערער ולבקש שהתיק ייסגר בשל חוסר אשמה. תלונתם של עוה"ד טלי מי-טל ופיני פישלר הציפה מצב בו כאשר הפרקליטות דוחה ערר שכזה, היא אינה מנמקת אותו בפני הפונה ובאי כוחו.

המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים, מומי למברגר, אמר בתשובה לתלונה, כי "הפרקליטים מקפידים לפרט בכל תיק שנסגר את
נימוקי הסגירה במסגרת חוות דעת פנימית, שבהסתמך עליה מתקבלת החלטת הסגירה. כך גם, ככלל, הפרקליטים מקפידים לפרט במסגרת חוות הדעת הפנימית את נימוקי קבלתם או דחייתם של ערר או בקשה לשינוי עילת גניזה. ככל שחשוד או נילון פונים בבקשה לקבל את
נימוקי הגניזה, אלו נמסרים להם בתמצית.

"אין חולק שלהחלטה בבקשה לשינוי עילת גניזה נודעת חשיבות רבה לכבודו, לשמו הטוב וגם לפרנסתו של האדם, וכי לצורך הגשת בקשה לשינוי עילה, או ערר על החלטה שלא לשנות את העילה, העורר נדרש להתייחס לנימוקי ההחלטה. משום כך, הנחיית פרקליט המדינה קובעת שיש למסור לעורר את נימוקי ההחלטה בהתאם לבקשתו.

"בעולם אידיאלי ונטול אילוצי תקציב ובעל משאבים ותקנים בלתי מוגבלים, ייתכן שהיה נכון לנמק כל החלטה היוצאת תחת ידי הפרקליטים, אף מבלי שהתקבלה פניה לקבלת הנימוקים להחלטה. אולם, הטלת חובה לנמק כל החלטה, ללא תלות בפניית המבקש, תטיל על התביעה נטל כבד ובלתי סביר".

פינקלשטיין דוחה גישה זו (19.6.24). הוא מציין, כי אמנם הנחיית פרקליט המדינה בנושא איננה ברורה, אך מפסיקתו של בית המשפט העליון ומדוח מבקר המדינה משנת 2022 עולה, כי יש מקום לנמק דחיית ערר על עילת סגירה. הימנעות מהנמקה אינה עולה בקנה אחד עם הדין, הפסיקה והנחיות היועצת המשפטית לממשלה, וזאת בין היתר על רקע החובה הכללית לנמק החלטות מינהליות. אין להסתפק במסירת הנימוקים רק אם החשוד-לשעבר מבקש זאת, מדגיש פינקלשטיין.

עוד דוחה פינקלשטיין את טענתו של למברגר, לפיה מדובר בנטל בלתי סביר. הוא מעריך שמדובר ב-1,500 בקשות בשנה (80% מתוכן לחטיבת התביעות במשטרה), ויש לנמק רק את הבקשות שנדחות. אין המדובר בעניין של מה בכך, אך למברגר עצמו ציין כאמור שההנמקה קיימת בתרשומת הפנימית - ולכן "הנמקת הדחייה אינה
אלא עריכת תמצית של הנימוקים הקיימים, במסגרת ההחלטה שתישלח למבקש. את העומס העשוי להיגרם למערך התביעה כתוצאה מכך, בנוגע לכמה מאות החלטות בשנה, יש לשקול היטב מול הפגיעה העשויה להיגרם לאדם כתוצאה מקבלת החלטה שאינה מנומקת, המשפיעה על שמו הטוב, כבודו ואף עיסוקו. בעניין זה נראה כי 'הצר' שוֹוה בהחלט את 'נזק המלך'".

לאור זאת, ממליץ פינקלשטיין לתקן את הנחיית פרקליט המדינה, "כך שבמסגרת החלטתה לדחות בקשה לשינוי עילת גניזה, תחויב התביעה לציין את הנימוקים המבססים את ההחלטה, ולו בתמצית". הוא גם ממליץ, שבהחלטות אלו יצוין גם פרק הזמן להגיש ערר עליהן.