העליון: לא לתבוע מהמדינה פיצוי על פיגוע

שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, סבור, כי כמדיניות שיפוטית - על בתי המשפט להימנע מדיון בתביעות המבקשות להטיל על המדינה את האחריות לנזקיהם של מי שנפגעו בפיגועי טרור. לדבריו, על הנפגעים למצות את זכויותיהם על-פי החוקים הספציפיים המיועדים לכך, ולא לתבוע את המדינה במסלול הנזיקי הרגיל. עמית אף מציע למחוקק לקבוע במפורש, כי תביעות כאלו יוגשו רק על-פי אותם חוקים.

עמית קיבל (6.8.23) את ערעורה של המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט יצחק כהן), אשר חייב אותה לשלם 2.3 מיליון שקל לנהג אגד לשעבר. התובע סובל מפוסט-טראומה בעקבות השלכת בקבוקי תבערה לעבר אוטובוס בו הסיע משתתפים מעצרת תמיכה ביישוב היהודי בחברון באפריל 1996. הוא ויתר על הגשת תביעה על-פי החוק לפיצוי נפגעי פעולות איבה, והגיש תביעה נזיקית רגילה בטענה שהמדינה התרשלה באבטחת 250 האוטובוסים שחזרו מן האירוע. כהן קיבל את התביעה ופסק פיצוי נטו (בניכוי תגמולי הביטוח הלאומי) בסך 1.9 מיליון שקל והוצאות בסך 400,000 שקל.

עמית פותח באומרו, כי ככלל - "יש לנקוט זהירות וריסון בהטלת אחריות נזיקית בגין מחדל טהור למנוע סיכון לנזק שנגרם על-ידי אחר" (ובמקרה זה: על המדינה בשל פעולת טרור). הוא מזכיר פסיקה קודמת, לפיה ייתכן שתוטל על המדינה אחריות בשל פיגוע, אך יש לעשות בזהירות לאור השאלה האם המדינה אמורה ויכולה הייתה לצפות את הפיגוע ולמנוע אותו, ואם התרשלה - האם יש קשר ישיר בין התרשלותה לבין נזקיהם של הנפגעים.

עמית סוקר בהרחבה את הפעולות שנקטה המדינה לאבטחת האירוע, על-רקע ריבוי הפיגועים באותה עת, רגישותו הספציפית (כניסת יהודים בלבד למערת המכפלה בחול המועד פסח) והצפי להגעתם של 15,000 משתתפים. "אין להסיק כי תפיסת האבטחה שנבחרה בהתאם לנתונים וההערכות שהתגבשו בזמן אמת הייתה רשלנית, גם אם למרבה הצער הסיכון שעמו התמודדו גורמי הביטחון התממש", קובע עמית. לא היה מקום שכהן יקבע, למעלה משני עשורים מאוחר יותר, מה הייתה הפעולה הצבאית המתאימה ביותר למניעת הפיגוע. הוא מדגיש:

"ההחלטות בנוגע לפעולות צבאיות מהסוג שבו עסקינן הן החלטות מבצעיות-טקטיות-נקודתיות, המושפעות מטבע הדברים ממגוון שיקולים כמו סד"כ ומצב הכוחות בשטח, מידע מודיעיני, איומים והיבטים נוספים הנפרסים לעיני הגורמים המקצועיים המוסמכים לכך, והם שנושאים באחריות על כלל ההשלכות האפשריות של פעולותיהם. בית המשפט הדן בתביעה אזרחית-נזיקית לא אמור להחליף את שיקול דעתם של גורמי הביטחון בשיקול דעתו".

עמית דוחה בנחרצות את קביעותיו של כהן. אין לומר שהיה צורך להטיל עוצר על צירי התנועה; היא מסורה כולה לגורמי הביטחון ואין זו החלטה של מה בכך, בשל השלכותיה האפשריות. לא היה מקום (ואולי גם לא הייתה אפשרות מעשית) להסיט את התנועה לציר אחר, בעקבות זריקת בקבוק תבערה אחד שעה וחצי לפני כן; זהו שיקול טקטי מובהק המסור לשיקול דעתו של המפקד בשטח. מעשיהם של כוחות הביטחון לא היו התרשלות, ואין להתחקות אחרי הדברים בדיעבד ובתנאי מעבדה, מדגיש עמית.

במישור העקרוני מדגיש עמית: "המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק שבו היה מקום לדחות את התביעה כבר בסמוך לתחילת הדרך, משיקולי מדיניות משפטית. ענייננו בפיגוע טרור ולא בהתפרעות או אי-מניעת מעשה פלילי. לדאבון הלב, מדינת ישראל למודת פיגועי טרור, וקשה להלום כי בכל אירוע טרור בית המשפט יידרש לבחון טענות על מחדלים כאלה ואחרים... שאלות מעין אלה הן עניין לתחקיר צבאי והן נמצאות בליבת העיסוק הצבאי, ויש בהתדיינות לגביהן כדי להסיג את גבולם של חיילי ומפקדי צה"ל וכוחות הביטחון".

עמית מוסיף: "המחוקק יצר הסדר פיצוי ללא אשם בדמות חוק נפגעי פעולות איבה; חוק הנכים; וחוק משפחות חיילים שנספו במערכה. זאת, בין היתר, על-מנת להימנע מהצורך להוכיח אשם ולהטיל אשם בצה"ל ובזרועות הביטחון, על כל המשתמע מכך... התביעה שלפנינו מעוררת את השאלה אם לא ראוי לקבוע עקרון ייחוד עילה כנגד המדינה בתביעות נזיקין בפיגועי טרור כגון דא". עמית גם דחה את ערעורו של הנהג על קביעת המחוזי, לפיה אין להטיל אחריות על אגד, תוך שהוא מציין, כי הנהג זכאי לפיצוי משום שמדובר בתאונת עבודה.

השופטים דוד מינץ ויחיאל כשר הסכימו עם עמית. את המדינה ייצגה עו"ד מלי אומיד-ברגר, את הנהג ייצגו עוה"ד ירון בן-עמי וגל צוקרמנדל, ואת אגד - עו"ד צבי רפפורט.