ליברמן

טיוטת כתב האישום נגד ליברמן כללה עבירות של מירמה והפרת אמונים, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, הלבנת הון והטרדת עד. על-פי החשד, ליברמן שלט בפועל בחברות אליהן הועברו כספים בהיקף של מיליוני דולרים, שמקורם באנשי עסקים פרטיים, ואשר התקבלו בשנים 2008-2001, במהלך כהונתו כחבר כנסת וכשר.

החשד המרכזי שיוחס לליברמן היה קבלת מיליוני דולרים משורה של אנשי עסקים, שהזרימו את הכספים לחברות שנותרו בשליטתו לאחר מינויו לראשונה לשר בשנת 2001. מדובר באנשי עסקים להם יש פעילות קיימת או פוטנציאלית בישראל, ובהם מיכאל צ'רנוי, העומד לדין באשמת סיוע לגד זאבי לקבל במירמה את השליטה בחברת בזק; מרטין שלאף, איל קזינו יהודי-אוסטרי ומי שהיה בעלי הקזינו ביריחו; דן גרטלר, יהלומן הפעיל במיוחד בקונגו; ודניאל גיטנשטיין.

הפרקליטות טענה, כי ליברמן קיבל מאנשי העסקים את הכספים בתשלומים חד-פעמיים או עיתיים, ועשה זאת במערכת של חברות קש - שנרשמו בקפריסין, באיי הבתולה ובישראל - על-מנת להסתיר את מקור הכספים. עוד נטען בטיוטא, כי לאחר פרישתו מהממשלה בשנת 2004, הקים ליברמן חברה שנרשמה רשמית על שם בתו מיכל, שהייתה אז בת 21. לחברה זו זרמו 2.5 מיליון דולר משורה של אנשי עסקים. הכסף המשיך להיכנס לחברה גם כאשר שב ליברמן לכהן כשר בשנת 2006, ומאז נכנסו לחשבונה 1.2 מיליון דולר.

פרשת בן-אריה מתייחסת למהלכיו של ליברמן בנוגע לזאב בן-אריה, מי שהיה שגריר ישראל בבלרוס. בן-אריה הודה, כי מסר לליברמן מידע על חיקור דין שביקשה המשטרה לנהל בעניינו במדינה זו. על-פי החשד, כאשר ביקר ליברמן בבלרוס בשנת 2008, נתן לו בן-אריה פתק שבו נכתב, כי מתנהל נגדו חיקור דין באשר לכשירות פעילותה של חברה, יחד עם שמה ומספרה. לפי העדות שמסר בנושא, קרא ליברמן את תוכן המכתב ואז השליך אותו לשירותים.

עם תום כהונתו במינסק, שב בן-אריה ארצה והחל לעבוד במטה המדיני של ישראל ביתנו. הוא פנה לליברמן בבקשה להתמנות לשגריר ישראל בלטביה, והאחרון הפנה אותו להתמודד במכרז שפרסם משרד החוץ. בן-אריה זכה בתפקיד וליברמן הביא את מינויו לאישור ועדת שרים והממשלה, בלא למסור פרטים על אופן בחירתו. בפרשה זו נחשד ליברמן בהפרת אמונים, אך לא בשיבוש מהלכי חקירתו.