הפוליגרף קבע: שני הצדדים דיברו אמת

בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים דחה בשבוע שעבר תביעה של אדם, שרכבו נפגע על-ידי רכב אחר, לאחר שהנתבע הכחיש כל קשר לתאונה, ובדיקות הפוליגרף שבוצעו בהסכמת שני הצדדים קבעו כי שניהם דוברי אמת.

התובע, נהג מונית במקצועו, נהג את מוניתו ברחוב מאה שערים בבירה בשעות אחר-הצהריים של חודש אוגוסט 2003. לטענתו, לפתע, וללא שום אזהרה מוקדמת, פגע ברכבו הנתבע, שהוא סוכן ביטוח במקצועו, אשר נהג ברכב מסוג אאודי.

לטענת התובע, הוא שוחח עם הנהג הפוגע וביקש את פרטיו, אולם אותו נהג סירב למסור את הפרטים, נכנס לרכבו ונמלט מן המקום. כל שהספיק התובע לעשות, הוא לרשום את מספר הרכב אשר פגע בו. מאוחר יותר, פנה למשטרה, והגיש תלונה על-מנת לקבל את פרטיו של בעל הרכב. לאחר שהיו בידיו הפרטים, פנה אליו התובע בדרישה לתשלום הפסדיו, אך זה סירב.

הנתבע, מצידו, בכתב ההגנה, טען כי לא היו דברים מעולם. אכן, אישר, הרכב הנ"ל הוא רכבו, אך לא הוא ולא רכבו היו מעורבים בתאונה, והוא כלל לא היה בירושלים ביום התביעה. בכל מקרה, הוסיף, מעולם לא היה מעלה על דעתו להתחמק מתאונה שהיה מעורב בה. הנתבע אף הציג לבית המשפט מסמכים המורים כי ביום נשוא התביעה, היה בכנס של סוכני ביטוח בתל אביב.

בדיון שנערך בראשית חודש מרס השנה, דבק כל צד בדעתו ונשאר מבוצר בעמדתו. מחד, טען התובע, הוא בטוח ללא שום צל של ספק שהנתבע הוא האיש אשר פגע ברכבו, ומדובר בהתנהגות לא הגונה ולא מכובדת. מאידך, הדגיש הנתבע, מעולם לא פגע ברכבו של התובע, ואין לו מושג מה רוצה התובע מחייו וכי מדובר במעין סחיטה.

שופט בית המשפט, אברהם נ. טננבוים, ציין כבר בראשית דבריו, כי מדובר במקרה שבו טענות הצדדים איש כנגד רעהו היו כה קיצוניות, עד שלכאורה נראה היה שאחד מהצדדים איננו מדייק.

"התובע הכריז בפה גדול כי הוא מוכן להיבדק בפוליגרף. הנתבע אץ גם הוא להכריז על הסכמתו ושניהם גם יחד מיהרו להודיע על ביטחונם וצדקתם. אודה שלא ששתי לשלוח את הצדדים לבדיקה (ותוצאות הבדיקה יעידו מדוע) אולם לאור הסכמתם הנלהבת, חרגתי ממנהגי".

ואכן, תוצאות הפוליגרף היו חיוביות לשני הצדדים, קרי ששני הצדדים דיברו אמת, או בלשון המקצועית: "אובחנו סימנים ותגובות פיזיולוגיות המאפיינות אמירת אמת". לאור-זאת, בחר בית המשפט להבהיר תחילה את המצב המשפטי בנוגע לשימוש בפוליגרף במסגרת סכסוכים אזרחיים.

גלוי וידוע לכלל הציבור, הסביר השופט טננבוים, כי אין הפוליגרף מהווה כל ראיה במשפט פלילי, אולם במשפט אזרחי מקובל כי ניתן להשתמש בו.

"וזאת מדוע? משום שכל הסכמה סבירה במשפט אזרחי בנושא הקשור לדיני הראיות מחייבת את הצדדים וכובלת אותם 'עד כדי שלילת ערעור על החלטה שניתנה כתוצאה מהסכמתם'...".

לאור-העובדה שבמשפט אזרחי כפופים כללי הקבילות להסכמת הצדדים, רשאי בית המשפט בהסכמת בעלי הדין, לקבל כראיה גם תוצאות הבדיקה בפוליגרף. הסכמת בעלי הדין צריך שתהיה מפורשת ולא הסכמה שבשתיקה וכן על הצדדים להסכים להגשת תוצאות הפוליגרף כראיה.

"ההלכה כיום היא לכן כי הצדדים רשאים להתנות על בדיקת הפוליגרף ובדבר שמדובר בהתנאה סבירה ובלבד שהוסברה להם היטב קודם לכן משמעות הסכמתם".

ברמה המשפטית, במקרה שלפנינו, ידו של התובע היתה על התחתונה במידת מה, וזאת בשל הכלל כי "המוציא מחברו עליו הראיה", וראיה של ממש לא היתה בידיו מלבד טענותיו. אלא שהפעם, הכריז התובע בפה מלא שהוא מוכן ורוצה ללכת להיבדק בפוליגרף, והנתבע הסכים אחריו.

בית המשפט הבהיר לצדדים, כי אם יסכימו, ישלח כל אחד מהם לבדיקת פוליגרף על חשבונו ותוצאות הפוליגרף תהיינה סופיות ותחייבנה את הצדדים. בנוסף גם הובהר, כי אם תוצאות בדיקת הפוליגרף לא תהיינה חד-משמעיות, הרי יחולו הוצאות הפוליגרף של הנתבע על התובע ותביעתו תדחה. שני הצדדים הסכימו לקבל את ההצעה, והם נשלחו לבדיקה בשני מכונים שונים.

מכוני הפוליגרף קיבלו את תיאור המקרה, וכן מספר שאלות שהחליט עליהן בית המשפט מראש. השאלות אותן נשאל התובע היו: האם התביעה שהגשת לבית המשפט כנגד הנתבע, היא תביעה אמיתית ונכונה; האם בחודש אוגוסט 2003, פגע ברכבך רכב מסוג אאודי כחול שמספרו כרכב הנתבע; האם זיהית בוודאות את הנתבע נגדו הגשת את התביעה, כאיש אשר נהג באאודי בזמן התאונה; והאם הגשת תביעה לבית המשפט כנגד הנתבע כדי לסחוט ממנו כספים?

התובע השיב בחיוב על שאלות 1-3 ובשלילה על שאלה מס' 4. מבצע הבדיקה הודיע לבית המשפט כי הממצאים מראים כי תגובות הנבדק הינן תגובות של אמירת אמת וכי דעתו היא כי אמר אמת.

מאידך, נשאל הנתבע ארבע שאלות נגדיות: האם היית מעורב בתאונת דרכים בירושלים עם מונית בשנת 2003; האם ייתכן ורכבך היה בירושלים ביום התאונה באוגוסט 2003; האם יתכן שאדם אחר שידוע לך עליו נהג ברכבך באותו יום; האם ידוע לך פרט כלשהו על התאונה מעבר לטענות התובע?

לכל השאלות הנ"ל ענה הנתבע בשלילה, ומבצע הבדיקה מהמכון השני הודיע לבית המשפט, כי הממצאים מראים כי תגובות הנבדק הינן תגובות של אמירת אמת, וכי דעתו היא כי אמר אמת.

מתוצאות הבדיקה למד בית המשפט, כי אין הוא יכול להסתמך על ממצאי הפוליגרף, ובוודאי כי אין מדובר על החלטה חד-משמעית. השופט טננבויים הוסיף, בהערת אגב, כי תוצאה זו מעוררת ספקות כלפי השימוש בפוליגרף, וציין את דוח הוועדה שעסקה בנושא, ואשר טענה כי אין להרשות הבאת תוצאות פוליגרף כראיה במשפטים פליליים, אולם במשפטים אזרחיים, "בהם חופשיים, בדרך-כלל, בעלי-הדין להחליט בעצמם על שימוש או אי-שימוש בזכויותיהם החוקיות", נראה כי יש להרשות זאת בהסכמת הצדדים, וכן להרשות "שתוצאות הבדיקה יחייבו אותם ובית המשפט יפסוק לפיהן".

אף על-פי שחלפו יותר משני עשורים מאז התגבשו מסקנות הוועדה, לא נמצא עיגון סטטוטורי לנושא הפוליגרף, המלצות הוועדה לא הבשילו לידי מעשה חקיקה, ובתי-המשפט מסתפקים בפסיקות בלבד.
אולם, הדגיש בית המשפט, "התוצאה שלפנינו מרמזת כי אולי יש לבדוק היטב טרם יינתן לממצאי הפוליגרף מעמד מחייב. צריך לזכור שהצדדים לא מחוייבים לכך, אלא שברגע שאחד מהצדדים יכריז כי הוא מעוניין בבדיקה זו, בהכרח ייגרר השני אחריו. שכן אם לא יסכים לבדיקה, יוטל עליו החשד כאילו הוא מתחמק היות ויש לו מה להסתיר. ממילא ברגע שנרשה זאת בחוק נגרום למצב שצדדים יצטרכו להיבדק, גם אם אין רצונם בכך, והדברים פשוטים".

תיאורטית, הוסיף השופט, אומנם ניתן לטעון כי אין סתירה עקרונית בין הממצאים השונים - התובע משוכנע כי הנתבע הוא זה אשר פגע בו, אולם למעשה לא הנתבע פגע בו אלא אדם אחר. אולם התוצאה הנ"ל בכל זאת מעוררת אי נוחות.

בסיכום הדברים, לנוכח תוצאות בדיקות הפוליגרף, בחר בית המשפט לדחות את תביעת התובע כנגד הנתבע. בנוסף, לאור הסכמת הצדדים, נקבע כי התובע ישא בהוצאות הפוליגרף של הנתבע בסך של 800 שקלים בתוספת מע"מ.