העליון פסל השופט טננבוים מלדון במשפט

בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, קיבל בשבוע שעבר את עירעורם של בנק המזרחי-טפחות ואלי טובול, על החלטתו של שופט בית משפט השלום בירושלים, אברהם טננבוים, שלא לפסול עצמו מלידון במשפטו של מי שהיה יו"ר ועד עובדי בנק טפחות טרם המיזוג בין הבנקים, שאול שאולי.

ראשיתה של הפרשה בקובלנה פלילית שהוגשה נגד שאולי, במסגרתה הואשם האחרון בשימוש שלא כדין במסמכים פנימיים וסודיים של הקובלים, תוך מעבר על הוראות חוק הגנת הפרטיות וחוק העונשין - כל זאת במסגרת סכסוך עבודה שהתנהל על-רקע המיזוג האמור.

הקובלנה נידונה בבית משפט השלום בירושלים, בפני השופט טננבוים, ובמהלכה טען שאולי את טענותיו המקדמיות, התובעים הגיבו עליהן, וכן העבירו לעיון בית המשפט גם את תצהירי העדים מטעמם.

בחודש יולי שנה שעברה החליט בית המשפט לבטל את כתב האישום - לפני שמיעת העדים ובהתבסס על כתבי הטענות המקדמיות - תוך שהוא מקבל את טענתו של שאולי, לפיה העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה, מהטעם שתאגיד אינו יכול לחסות בצל הגנתו של חוק הגנת הפרטיות.

בית המשפט אף הוסיף, כי ישנן סיבות טובות אחרות לדחיית הקובלנה, ביניהן הגנות ספציפיות שלפי חוק הגנת הפרטיות, הגנה מן הצדק, זוטי דברים, מהותה של הקובלנה הפלילית ועוד, אולם בנסיבות העניין לא נדרש דיון מעמיק בהם.

על החלטה זו הגישו הקובלים ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר התקבל תוך כדי הסכמת הצדדים לפיה "ביטול כתב האישום יבוטל. התיק יוחזר לבית משפט קמא. הטענות המקדמיות, ככל שקיימות כאלו, תוכרענה אך ורק בגדר הכרעת הדין לאחר שמיעת ראיות".

במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, ביקשו המערערים כי התיק יוחזר למותב שונה מזה שהיה בדיון הקודם. בקשה זו לא מצאה ביטוי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, והצדדים הסכימו כי המערערים יוכלו לטעון לפסילתו של בית המשפט השלום עם החזרת הדיון אליו.

הדיון בבקשת הפסלות התקיים בחודש פברואר השנה, ובמסגרתו טענו המערערים, כי בהליך הקודם שהתנהל בפניו, קבע בית המשפט קביעות עובדתיות ומשפטיות מהן ניתן ללמוד כי דעתו ננעלה ואינה ניתנת עוד לשינוי. כך למשל, הצביעו על מסקנתו של בית המשפט בדבר העדר תחולת סעיפי האישום שלפי הקבילה על המקרה נשוא הדיון, כמו גם על גילוי דעתו לפיה מדובר ב"סכסוך ציני", "מקרה קיצוני" המצדיק הטלת הוצאות, הליך המעורר רושם כי הוגש "מתוך מטרה להטיל אימה על הוועד וללמדם מי בעל הבית", כי "לא ניתן להשתחרר מהרושם שהקובל יודע היטב ובבירור שטענות חמורות אלו אין בהם מספיק" ועוד כיוצא באלה.

בנוסף, הצביעו המערערים גם על קביעות שונות של בית המשפט, שניתנו במסגרת החלטתו, לפיהן אין כל ראיות ברורות כיצד הגיעו המסמכים לנאשם, או כי ברור שהיה תום לב מצידו כמצוות החוק, וכן ש"צריך אדם להיות תמים כדי לא להבין איך מגיע מסמך מעין זה ליו"ר ועד העובדים".

בהמשך הדברים נטען, כי בית המשפט התייחס מיוזמתו לטענות הגנה, בהן הגנה מן הצדק והגנת עניין ציבורי לפי חוק הגנת הפרטיות, למרות שאלו כלל לא נטענו על-ידי שאולי ומבלי שניתנה למערערים האפשרות להתייחס אליהן. הנסיבות המיוחדות של המקרה, צויין לבסוף, בו בוטל פסק דינו של בית המשפט מן הטעם שניתן על בסיס טענות שלא נידונו ומבלי שלצדדים ניתנה הזדמנות להשמיע את טענותיהם ולהציג ראיות, מלמדות באופן ברור על חשש ממשי למשוא פנים נגד המערערים, וממילא מחייבות את פסילתו של בית המשפט גם מהטעם של מראית פני הצדק.

השופט טננבוים דן בבקשת הפסלות, ובחר לבסוף לדחותה. בית המשפט קבע, כי אין מדובר בחשש ממשי למשוא פנים, והעיד על עצמו כי הוא פתוח לשמיעה מחדש באוזן קשבת לכל טענות המערערים, בהתאם למצוות בית המשפט המחוזי.

על החלטה זו הוגש הערעור לבית המשפט העליון. המערערים מצידם, הדגישו, כי מדובר "במקרה יחודי וקיצוני, המחייב את פסילת מותב בית משפט השלום". שאולי, מנגד, טען כי המערערים אורבים לפסילת בית המשפט מזה זמן רב, ומנסים בכך, באופן לא ראוי, לבור את המותב שידון בעניינם. לראיה, ציין המשיב, כי עוד במאי שנה שעברה ביקשו המערערים את פסילת בית המשפט קמא, בטענה כי יש לו קשרים מקצועיים עם ב"כ של שאולי. אותה בקשה נדחתה, תוך שבית המשפט מבהיר כי אין ולא היה לו קשר זה או אחר עם ב"כ של המשיב, ולמעשה מעולם לא נפגש עימו.

עוד טען שאולי, כי הבעת דעה של בית המשפט בשאלה משפטית, ובמקרה זה פרשנותו הנכונה של חוק הגנת הפרטיות, אינה יכולה לשמש עילה לפסילתו עם החזרת הדיון אליו. בנוסף, החלטתו הקודמת של בית המשפט נעשתה בהליך מקדמי, על בסיס תשתית לכאורית, ומכאן שאין בית המשפט מחויב לאותן קביעות עובדתיות, ויוכל לסטות מהן - אם ירצה - בפסק דינו הסופי.

בסיכום הדברים, עמד ב"כ של שאולי על כך שעניין של יום ביומו הוא שערכאה דיונית נדרשת לדון מחדש בעניין שהוחזר אליה על-ידי ערכאת הערעור, ומצב זה - כשלעצמו - אינו מעלה חשש ממשי למשוא פנים.

נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, דן בטענות הצדדים, וקבע בראשית הכרעתו כי דין הערעור להתקבל. כבר נפסק, ציין הנשיא את הפסיקה הרלוונטית לעניין, ש"סופיות העמדה נגזרת מן האופן בו הובעה ומן המסגרת הדיונית בה הובעה. אין דין התבטאות כוללנית כדין התבטאות פרטנית, אין דין התבטאות שנאמרה שלא במסגרת דיון כדין התבטאות שנאמרה במהלכו, ואין דין התבטאות מסוייגת בהליך ביניים המבוססת על הנחות עובדתיות כדין התבטאות נחרצת בסיום הליך המבוססת על ממצאים עובדתיים ומשפטיים".

במקרה דנן, המשיך הנשיא ברק, "קבע בית המשפט קביעות ברורות וחדות ביחס למערערים, תוך שהוא מגלה את דעתו לפיה הקבילה נטולת יסוד בדין. קביעות אלה, הנוגעות למניעי הקובלים ולמחלוקות עובדתיות שונות שנפלו ביניהם, מנוסחות בלשון חד-משמעית, אשר - בראיה אובייקטיבית - מעלות חשש ממשי לכך שהיושב בדין לא יוכל להשתחרר מהן".

החלטתו של בית המשפט, נפסק, סיימה את ההליך שבין הצדדים. היא ניתנה באופן מנומק המבוסס על תצהירים מאת עדי הקובלים. משביטלה ערכאת הערעור את ביטול הקובלנה, יידרש בית משפט לשוב ולהידרש לאותן הסוגיות בדיוק שעמדו מולו בהליך הקודם, ושלגביהם כבר הכריע, מבלי שיש לפניו הנחיות מאת ערכאת הערעור לפיהן עליו לנהוג בדרך זו או אחרת. בנסיבות אלו, סוכם לבסוף, מוטב כי השופט שדן והכריע בטענות, ימנע מלדון בהן בשנית.