דור-אלון הורשעה במכירת סולר לא תקני

בית משפט השלום בתל אביב הרשיע בשבוע שעבר את חברת דור-אלון תפעול תחנות דלק בע"מ בעבירה של מכירת סולר שאינו תואם את דרישות התקן הישראלי, וזאת בניגוד להוראות חוק התקנים וחוק העונשין.

בבסיס כתב-האישום עמדה דגימת סולר שנלקחה בחודש אוקטובר 2001 מתחנת דור-אלון "ארגמן" בבני-ברק, במסגרת בדיקה שערך המשרד לתשתיות לאומיות במקום. הדגימה נבדקה על-ידי מעבדה מוסמכת, והתגלתה כבלתי מתאימה לדרישות התקן הישראלי הרשמי לסולר.

הנאשמים, החברה עצמה ומנהל התחנה, כפרו חלקית בהאשמות נגדם, וטענו כי הדגימה נלקחה שלא על-פי נוהלי מנהל הדלק, תוך פגיעה ביכולתם להתגונן. תפקידו של מנהל התחנה, הודגש, אינו תפקיד שסעיפי חוק התקנים מטילים אחריות בפלילים, ובמקרה דנן גם חלה ההגנה הקבועה בחוק העונשין, על-פיה עשו הנאשמים ככל שניתן על-מנת למנוע אפשרות של מהילת סולר בחומרים אחרים.

שופט בית משפט השלום, יצחק יצחק, ציין בראשית הכרעת-דינו, כי במקרה דנן עסקינן בעבירות המטילות אחריות קפידה, אשר די בה להוכיח את עצם המעשה, ואין נדרשת להן מחשבה פלילית. משהוכח המעשה, הוסבר, עובר הנטל אל הנאשם להוכיח כי הוא חוסה בגדרה של ההגנה הקבועה בחוק, דהיינו כי לא נהג מתוך מחשבה פלילית או רשלנות, וכי עשה כל שניתן כדי למנוע את ביצוע העבירה.
בנוסף, ציין השופט, אין חולק, כי הנאשמים מכרו סולר אשר לגביו נקבע כי הוא מצרך בעניינו קיים מפרט בתקן הרשמי.

מטעם התביעה העיד לוקח הדגימה, אשר טען כי נטל אותה מהמשאבה בתחנת הדלק והעבירה עם דגימות סולר נוספות שנטל באותו יום לבדיקה במעבדת מכון הנפט.

על-פי תיאורו, שאב מהמשאבה סולר אל תוך בקבוק זכוכית נקי שהוכן מראש, סגר את פתחו והכניס את הבקבוק הפקוק אל מיכל עשוי מתכת המורכב משני חלקים הנסגרים ויוצרים תיבה סגורה.

על כל אחד משני החלקים מולחמת טבעת ודרך שתי הטבעות מושחלת פלומבה, העשויה פס מתכת, ובה מוטבע מספר סידורי. הדרך היחידה לפתיחת המיכל הוא על-ידי גזירת הפלומבה. סגירה זו, הוסבר, מבטיחה את אי פתיחת הבקבוק על-ידי גורם כלשהו, למעט בעת עריכת הבדיקה במעבדה.

לאחר עריכת דוח התפיסה על נטילת הדגימה, צויין תאריך התפיסה והמספר המוטבע על הפלומבה. עוד באותו יום נמסרה הדגימה לבדיקה, בצירוף טופס מסירה בו נרשמו הדגימות שנלקחו לבדיקה לפי מספרי הפלומבות שסגרו את מיכלי המתכת שבהן נשמרו.

מנהלת מעבדת הבדיקה אישרה בעדותה, כי אכן קיבלה את הדגימה, את מסמך המסירה ואת הבדיקה נשוא התביעה במעבדתה, ומהמוצגים שהציגה התביעה בבית המשפט עלה, כי הדגימה נבדקה ונמצאה שאינה מתאימה לתקן - נקודת ההבזקה של הסולר צריכה להיות בטמפרטורה מינימאלית של 55 מעלות צלזיוס, ואילו נקודת ההבזקה בדגימה היתה פחות מ-40 מעלות צלזיוס.

הנאשמים מצידם טענו לפגיעה ממשית בזכותם להתגונן, בשל העובדה שניטלה דגימה אחת בלבד מהתחנה במקום שתי דגימות על-פי התקן. בנוסף, ציינו, קיים גם חוסר זהות בין הדגימה שנבדקה במעבדה לזו שנלקחה בתחנה.

בית המשפט בחן לעומקה את התנהלות העברת הסולר ממסוף פי גלילות ועד התחנה עצמה, וקבע כי הוכח שבעת הזרמת הסולר מהמיכלית שהביאה אותו לתחנה הוא היה מתאים לתקן.

"משמעות הדברים על-פי רצף הראיות שהובא לעיל היא, כי הסולר הגיע למיכל בתחנה כשהוא תקין ושם נמהל בחומר זר. כל טענה כי גורם זר כלשהו התערב בדרך ממסוף בפי גלילות אל התחנה הינה טענה לא מבוססת. יצוין, כי גם ההגנה לא הציגה ראיה כלשהי כי בציר הזמן וההובלה המפורטת לעיל אכן התערב גורם זר שהוביל לכך כי הסולר נמהל בחומר זר כלשהו".

במקרה דנן, ציין השופט, ניטלה אומנם רק דגימה אחת, אלא שבידי הנאשמים היתה אפשרות לבדוק בכל עת את הדלקים המצויים תחת ידם, ובמיוחד בסמוך לנטילת המדגם על-ידי מנהל הדלק.

בנוסף, נפסק, החוק קובע כי תעודת בדיקה שניתנה כאמור לעיל ונחתמה על-ידי מנהל מעבדה מאושרת או בידי מי שהוא הסמיך לכך, תשמש ראיה לתוכנה כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. כמו-כן, נקבע, הראיות הוכיחו כי נותרה שארית מספקת לבדיקה חוזרת מטעם הנאשמים, אלא שהם עצמם לא גילו עניין כלשהו לערוך בדיקה מטעמם.

בהמשך הדברים, התייחס בית המשפט גם לעמדת ההגנה, על-פיה אין להסתמך על חוות-דעתה של מנהלת המעבדה, שכן דבריה כוללים עדות שמיעה לגבי פעולות ובדיקות שנעשו במקום.

"מקובלת עלי טענת התביעה כי אין להביא בכל מקרה של מכירת דלק לא תקני את כל אנשי המעבדה לעדות, כדי להוכיח את השרשרת הנוגעת לדגימה. די בכך שמוכיחים נתון זה באמצעות תעודה של מעבדה מוסמכת החתומה בידי מנהל המעבדה".

בשלב זה, עבר בית המשפט לבחון את טענת ההגנה העיקרית, על-פיה נקטו הנאשמים בכל האמצעים במידת האפשר, על-מנת למנוע מהילת סולר בחומרים אחרים. בין-השאר ציינו הנאשמים, כי המיכלית המתקבלת ממסוף פי גלילות נבדקת בקבלתה בתחנה על-פי נוהל קבוע שקיים בתחנה.

לאחר סקירת הפסיקה הרלוונטית בעניין, קבע השופט יצחק, כי סטנדרט גבוה במיוחד מוטל על הנאשמים בעבירה מסוג זה. נטל הראיה המוטל על הנאשם להוכיח את חפותו אינו קל, וזאת לנוכח המטרה העומדת ביסוד החוק, והיא מניעת מעשה הונאה וזיוף של דלק הנמכר לציבור.

במקרה דנן, צויין, לא חלקו הצדדים על העובדה כי בלילה נותר בתחנה עובד יחיד שיש בידו את המפתחות למנעולי מיכלי הדלק בתחנה, ועל-פי עדותו של מנהל התחנה, לא נבחנו אמצעים לבדוק את איכות הסולר המגיע לתחנה או כל אמצעים אחרים.

"לנוכח הסטנדרט הגבוה הדורש נקיטת אמצעים באופן מיוחד על-מנת למנוע עבירות כגון אלה, ובשים לב לעובדה כי לא הוכח שגורם זר כלשהו גרם למעשים המיוחסים לנאשמים, אזי יש להטיל אחריות על הנאשמים. העובדה כי הדלק הגיע לתחנה כשהוא תקין מחייבת את המסקנה כי הדלק נמהל במהלך ימי אחסונו בתחנה".

"לא מן הנמנע", הוסיף השופט, "שהמהילה נעשתה שלא בידיעתם או מטעמם של הנאשמים, אך עניין זה יפה לקביעה כי לא היתה למנהל התחנה מחשבה פלילית, ובמקרה דנן, כאמור, אנו עוסקים בעבירה בה מוטלת אחריות קפידה".

לאור האמור לעיל, הגיע בית המשפט למסקנה, כי הבדיקה שנערכה במעבדה הינה אמינה, ודרך הוכחתה היתה על-פי חוק. לפיכך, נקבע, יש להרשיע את הנאשמים בעבירה שיוחסה להם, וההגנה הקבועה בחוק העונשין לא תחול בעניינם.