החלטה: העונש על הסעת שב"חים לא מחייב מאסר בפועל

שופטי בית המשפט העליון מישאל חשין, עדנה ארבל וסלים ג'ובראן קיבלו אתמול (א' , 12.2.06 ) את ערעורם של חמישה אזרחים ישראלים, אשר הורשעו בבתי משפט בעבירות על חוק הכניסה לישראל, וביטל את עונשי המאסר בפועל שנגזרו עליהם.

ביסודם של הערעורים עמדה פרשנות בתי המשפט את הלכת חטיב, לפיה לאור הלכה זו יש לגזור עונש מאסר בפועל בגין עבירה על חוק הכניסה לישראל. גישה זו של בתי המשפט זכתה לביקורת רבה בטענה שהיא סותרת את עקרון הענישה האינדיווידואלית, בין היתר בשל מתן עונש מאסר גורף בגין עבירה זו בלי התחשבות בנסיבות הייחודיות של כל מקרה.

מהי הלכת חטיב?

בהלכת חטיב קבע שופט ביהמ"ש העליון טירקל את מתווה הענישה לעבירה על חוק הכניסה לישראל. לאור מעשי הטרור המרובים ולאור כוונת המחוקק, סבור טירקל, כי על התגובה העונשית לעבירה על החוק להיות חמורה וקשה. אם אין לנאשם נסיבות יוצאות מגדר הרגיל יש לגזור עליו עונש מאסר לריצוי בפועל, בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות - אפילו כאשר מדובר באדם מן היישוב שעשה את מעשיו מתוך תמימות.

גישה מחמירה זו הובילה אכן להחמרה בעונשם של מסיעי ומליני שוהים בלתי חוקיים, אך היא הולידה קשיים אחרים. בתי המשפט סברו לעיתים כי ההלכה שוללת את שיקול דעתם העצמאית לעניין העונש שיוטל, ולא העניקו משקל ראוי לנסיבות המיוחדות של כל מקרה לגופו וכן נוצרו פערים עמוקים בענישה בין ערכאות שונות.

לכל כלל - יש יוצאים מן הכלל

השופט חשין סבור כי הסמכות לגזור את עונשו של אדם הנאשם בפלילים, אכן נתונה לבית המשפט שהרשיע אותו. בית המשפט העליון יכול אומנם להכתיב מדיניות ענישה ראויה, אך לכלל כלל - יש חריג או חריגים - משום שמדיניות ללא חריגים לא תתקיים.

גם בהלכת חטיב עצמה, הוגדרו החריגים היטב. אם אין לנאשם נסיבות יוצאות מגדר הרגיל - יש לגזור עליו עונש מאסר בפועל. הכלל אומנם נוטה לעבר עונש מאסר בפועל, אך לכלל זה יש חריגים ובמקום שיש צורך וסיבה להטיל עונש קל ממנו - כך יש לנהוג.

בביהמ"ש העליון הצטברו חמשת הערעורים, ואוחדו לכדי דיון אחד. הסנגוריה הציבורית, אשר ייצגה חלק מן המערערים, טענה בביהמ"ש כי קביעת סוג עונש אחיד, כגון מאסר, ללא התחשבות מיוחדת בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה מהווה סטייה בוטה מעקרון הענישה האינדיווידואלית.

בהחלטת השופטים הודגש כי תישמר מדיניות הענישה המחמירה בכל הנוגע לעבירות הקשורות בכניסתם של שוהים בלתי חוקיים משטחי הגדה והרצועה לשטחי מדינת ישראל, אך מדיניות זו אינה מכתיבה עונשי מאסר דווקא ובית המשפט יגזור עונש על העבריין בהתאם לנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה.

דוגמא קלאסית לכך אפשר למצוא ביוסף דידו, אחד מחמשת המערערים. דידו, אדם בן 80, חולה וללא עבר פלילי, נשפט בגין העסקה והלנה של שלושה שוהים בלתי חוקיים. הוא נדון בבית משפט השלום למאסר בפועל של חודשיים, מאסר על תנאי לתקופה של שישה חודשים לשלוש שנים וכן קנס על סך 2,500 ש"ח. לאחר ששקל בית המשפט העליון את מצבו הבריאותי, גילו וכן את מצבו המשפחתי הקשה, הוחלט לקבל את ערעורו ולבטל את עונש המאסר בפועל שהושת עליו ולהמירו בעבודות שירות.

בכך יישם בית המשפט הלכה למעשה את הדוקתרינה החדשה שקבע, ולפיה כל מקרה יישקל לגופו ולבית המשפט יהיה שיקול דעת בקביעת העונש. גם בעונשם של ארבעת המערערים האחרים הקל בית המשפט, ובשל הנסיבות בהן נעברו העבירות ביטל את עונשי המאסר בפועל שהוטלו עליהם.