שלושת הנאשמים באונס יישארו במעצר בית מלא

בית המשפט העליון דחה ערעור שהגישו שלושה חיילים הנאשמים באונס, והורה להותירם במעצר בית מלא. השלושה, חיילים בשירות סדיר, מואשמים כי במהלך חודש נובמבר, בעת שהיו בחופשה באילת ושהו במלון קלאב אין, אנסו חיילת ששהתה באותו זמן בחופשה באילת.

על-פי כתב האישום, החיילת בילתה ב- 17.11.05, בשעות הלילה, עם עם חברותיה במועדון בעיר אילת. במהלך שהותה במועדון הכירה הנאנסת את אחד החשודים, התחברה איתו, רקדה, שתתה אלכוהול שרכש עבורה ובהמשך גם נסעה איתו במונית למלון, בו קיימו יחסי מין.

באותו הזמן, הגיעו שני הנאשמים האחרים לחדר, צפו בזוג ואף הצמידו את המיטות בחדר החשוך והחלו לגעת במתלוננת. המתלוננת ביקשה מהנאשם איתו הגיעה לחדר, שיאמר להם לעזוב, אולם הוא טען בפניה, כי חבריו "הומואים". בהמשך לכך, התפשטו שני הנאשמים האחרים, ולמרות התנגדותה הם בעלו אותה בכוח וביצעו בה מעשים מגונים, שלא בהסכמתה, תוך שימוש באלימות וגרימת חבלות.

עם הגשת כתב האישום נגדם, הגישה המדינה בקשה למעצרם עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. ביום 6.12.05 החליט בית משפט המחוזי בבאר שבע כי כל אחד מהנאשמים ישוחרר למעצר בית מלא בבית הוריו ותחת פיקוחם, בתנאים מגבילים בנוסף להפקדת ערבויות כספיות.

הנאשמים ביקשו מבית המשפט המחוזי, שיתיר להם לשוב לשירות הצבאי וביום 25.1.06, נדחתה בקשתם. "הכף נוטה לזכות האינטרס הציבורי, המחייב המשך השמתם של העוררים במעצר בית מלא, תחת פיקוח צמוד" - כתבה השופטת מרוז בהחלטתה

השופט ג'ובראן: האינטרס הציבורי מצריך את המשך מעצרם

הנאשמים ועורכי דינם טענו בערעור לבית המשפט העליון, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהחליט שלא לשחררם ממעצר בית מלא ולהחזירם לשירות צבאי סדיר. לטענתם, לא ראוי להשאירם במעצר בית, משום שאף אחת מהראיות לא מצביעה על סכנה הנשקפת לציבור מצדם.

המדינה ביקשה לדחות את הערעור, בטענה שבמסגרת השירות הצבאי אכן יהיו הנאשמים בבסיס סגור, אבל מבסיס שכזה, יוצאים חיילים גם לפעילויות מחוץ לבסיס והוא אינו סגור באופן מוחלט. בנוסף, עמדת הצבא נשארה כפי שהייתה, לפיה צה"ל איננו מהווה חלופת מעצר. הסיכון הנובע מהנאשמים איננו נקודתי רק לגבי המתלוננת, אלא סיכון כללי כלפי נשים, וטבעי שבכל בסיס צבאי ישנן גם חיילות.

תמיכה נוספת לעמדת המדינה התקבלה בתסקיר שירות המבחן למבוגרים, בו נקבע כי מניסיון קודם עם שלטונות הצבא, במקרים דומים, הובעה התנגדות מטעם הפרקליט הצבאי הראשי, לשהייה בחלופת מעצר, במסגרת בסיס צבאי. בנימוק כי בהעדר אמצעי פיקוח ישירים בתוך בסיס צה"ל, לא ניתן להפוך בסיס צבאי לחלופת מעצר.

סא"ל אהוד בן-אליעזר, פרקליט פיקוד המרכז, קבע אף הוא במכתב שהגיש לביהמ"ש שצה"ל אינו אחראי למעשיהם של הנאשמים, ככלל, בזמנם הפנוי ובפרט, בעת החופשות שניתנות להם במהלך שירותם הצבאי. יחד עם זאת, ציין פרקליט פיקוד המרכז, כי במידה ובית המשפט יתיר את חזרתם של העוררים לשירות צבאי, יקלוט אותם הצבא בחזרה, אולם לא ישיבם לתפקידיהם הקודמים כלוחמים, בשל החשדות המיוחסים להם, ולכן הם ישובצו לתפקידים אחרים.

השופט ג'ובראן ציין בהחלטתו, כי בית המשפט המחוזי פירט ונימק היטב את החלטתו והוא אינו רואה צורך להתערב בה. המעשים המיוחסים לעוררים הינם חמורים ביותר, אמר ג'ובראן, ויש בהם כדי ללמד על מסוכנות הנשקפת מהם. לדבריו, האינטרס הציבורי גובר במקרה זה על האינטרס האישי של כל אחד מהם, ולכן הורה לדחות את ערעורם ולהשאירם במעצר בית מלא.