הזוכה בפיס שהשמיד בטעות כרטיסו יקבל הכסף

בית המשפט העליון דחה בשבוע שעבר את בקשתו של מפעל הפיס, לקיים דיון נוסף בפסק-דין בו נקבע, כי עליו לשלם לזוכה בהגרלת היובל את כספי הפרס, וזאת למרות שהשמיד בטעות את כרטיסו.

ראשיתה של הפרשה בחודש דצמבר 2001, עת רכש חיים יתח כרטיס השתתפות בהגרלה שערך מפעל הפיס, במלאת 50 שנה להקמתו. כל משתתף בהגרלה נדרש לנחש חמישה מספרים, ואלה סומנו בשני מסמכים שנמסרו לידיו.

על הראשון - "טופס המשחק", סומנו מראש המספרים שבחר המשתתף, ואילו השני - "כרטיס ההשתתפות", הופק על-ידי המחשב המרכזי של מפעל הפיס, לאחר שהועברו אליו נתוני "טופס המשחק". לשני המסמכים ניתן מספר סידורי זהה. לאחר פרסום תוצאות ההגרלה פנה יתח למפעל הפיס וטען, כי כרטיס ההשתתפות שהיה ברשותו הינו אחד מהכרטיסים שזכו בהגרלה, אולם הוא השמיד אותו בטעות. מפעל הפיס סירב להעביר ליתח את הכסף, בטענה כי הסתמך על טופס המשחק שנותר ברשותו, מן הטעם שתנאי ההגרלה מחייבים את הצגת כרטיס ההשתתפות הזוכה כתנאי לקבלת הפרס.

משנדחתה בקשתו לקבל את הפרס, הגיש יתח תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרתה ביקש להכלילו ברשימת הזוכים בהגרלה. לטענתו, סכום הזכייה המגיע לו הינו בסך של למעלה מ- 4 מיליון שקלים.

שופטת המחוזי דאז, אסתר חיות, בחנה את הסוגיה ובחרה לדחות את תביעתו של יתח. מצד אחד נפסק, כי בית המשפט מוכן להניח על סמך הראיות שהובאו בפניו, כי יתח רכש את כרטיס ההשתתפות הזוכה. מנגד נקבע, על-פי הוראות תוכנית ההגרלה - אותן יש לראות כבסיס להתקשרות החוזית בין בעלי הדין והן מחייבות את ההחזקה בכרטיס ההשתתפות כתנאי לקבלת הפרס - אין מקום להעניק ליתח, שברשותו היה רק את טופס המשחק, את כספי הזכייה.

בין השאר, ציינה השופטת חיות את פסק-דינו של בית המשפט העליון בפרשת גונשירוביץ. שם נקבע, כי החזקה בכרטיס הזוכה הינה תנאי לקבלת הפרס, ואין לדרוש ממפעל הפיס לבדוק האם מי שהכרטיס אינו נמצא ברשותו, וטוען לזכייה אומנם זכאי לקבל אותו.

זמן מה לאחר קבלת ההחלטה במחוזי, הגיש יתח ערעור מטעמו לבית המשפט העליון, אשר בחר לקבלו וקבע כי הוא זכאי לקבל את כספי הפרס.

השופטות אילה פרוקצ'יה, מרים נאור ועדנה ארבל קבעו, בין השאר, כי בהוראות תוכנית ההגרלה נשמר העיקרון, לפיו רק המחזיק בכרטיס ההשתתפות הזוכה זכאי לקבל את כספי הפרס. מנגד, נפסק, ייתכנו מקרים בהם יחויב מפעל הפיס לשלם לזוכה את כספי הזכייה, על אף שכרטיס ההשתתפות הזוכה אינו מצוי עוד ברשותו.

על-פי עמדתה של השופטת ארבל, חובת תום הלב בקיום החוזה, המוטלת על מפעל הפיס מכוח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), מחייבת אותו לבחון את טענותיו של מי שטוען כי הוא זכאי לקבל את כספי הזכייה, אף אם אינו עומד בכל התנאים הקבועים בתוכנית ההגרלה.

במקרה זה פסקה השופטת, כי התשתית הראייתית הכוללת מצביעה בהסתברות גבוהה מעבר לזו הנדרשת בהליך אזרחי, על כך שהמשיב אכן רכש את כרטיס ההשתתפות הזוכה. בנסיבות אלה, הסתמכותו של מפעל הפיס על הוראות תוכנית ההגרלה מהווה הפרה של חובת תום הלב המוטלת עליו. על כן, קבע בית המשפט, היה על מפעל הפיס לשלם למשיב את מנת הפרס בה זכה.

כאמור, הגיש מפעל הפיס בקשה לקיומו של דיון נוסף על פסק-דינו של בית המשפט העליון, כשטענתו העיקרית היתה שפסק-הדין סותר את ההלכה שנקבעה בפרשת גונשיורוביץ. בא כוחו של המבקש הסביר, כי לפי עמדת כל השופטות בפסק הדין נשוא העתירה, מוטלת על מפעל הפיס חובה לבחון את טענותיו של אדם, הטוען כי הוא זכאי לקבל את כספי הפרס, אך כרטיס ההשתתפות אינו מצוי ברשותו.
מנגד, הודגש בבקשה, בפרשת גונשיורוביץ נקבע כי המחזיק במסמך הוא בעל הזכות, משום שהזכות מגולמת במסמך, ומפעל הפיס פטור מכל חובה לחקור בשאלה מיהו בעל הזכות או מהן הנסיבות שבהן אבד או הושמד המסמך.

עוד נטען, כי ההלכה שנפסקה היא בעלת חשיבות כללית החורגת מתחום עניינו הפרטי של יתח עצמו. זאת, משום שמפעל הפיס מתקשר במיליוני עסקות עם משתתפים בהגרלות שהוא עורך ועלול להיות מוצף בפניות סרק רבות, אם יידרש לבחון לגופו כל מקרה ומקרה של אדם הטוען לזכייה. בסיכום הדברים גם צויין, כי ההלכה שנפסקה היא קשה, משום החובה שהוטלה על מפעל הפיס לבחון את טענותיו של טוען לזכייה שאינו מחזיק בכרטיס ההשתתפות איננה סבירה ואיננה ישימה, שכן אין בידיו את הכלים המתאימים לכך.

השופטת דורית ביניש קיבלה לידה את בקשתו של מפעל הפיס, ולאחר עיון בטיעונים השונים בחרה לדחותה. אכן, נפסק, הקביעה בפסק הדין נשוא העתירה, לפיה מוטלת על מפעל הפיס חובה לבחון את טענותיו של אדם שמבקש לקבל את כספי הזכייה, אף אם כרטיס ההשתתפות בהגרלה אינו מצוי ברשותו, אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון בפרשת גונשיורוביץ. במובן זה ניתן לומר, כי מדובר באחד המצבים בהם קיימת אפשרות להיעתר לבקשה לקיום דיון נוסף בהתאם להוראות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט.

עם זאת, הוסיפה השופטת, בית המשפט העליון כבר פסק בעבר, כי עצם העובדה שמתקיימת אחת הנסיבות הקבועות בסעיף, ובכלל זה מצב בו ההלכה שנפסקה מנוגדת להלכה קודמת, איננה מצדיקה בהכרח את קיומו של דיון נוסף בעניין.

"הליך הדיון הנוסף הוא, כידוע, הליך נדיר ויוצא דופן. על-מנת שייערך דיון נוסף על החשיבות, הקשיות או החידוש הטמונים בהלכה שנפסקה בבית משפט זה להיות מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון מחודש".

במקרה שלפנינו, פסקה השופטת, תנאי זה איננו מתקיים.
"בפסק הדין נשוא העתירה נקבע, כאמור, שמוטלת על מפעל הפיס חובה לבחון את טענותיו של אדם שטוען לזכייה בהגרלה, אף כאשר כרטיס ההשתתפות אינו מצוי בידו. חובה זו, בין אם מקורה בחובת תום הלב החוזית ובין אם מקורה בתנאי ההגרלה, איננה בעלת אופי אחיד בכל מקרה ומקרה".

בנסיבות המקרה דנן, הנחת המוצא העובדתית של בית המשפט המחוזי ושל בית המשפט העליון הייתה, כי יתח אומנם רכש את כרטיס ההשתתפות בהגרלה. בנוסף צויין בעליון, כי "סירובו של המשיב להעביר את מנת הפרס לידי המערער, בנסיבותיו הייחודיות של המקרה שבפנינו, והיאחזותו בקרנות מזבח ההסדר החוזי המאפשר למשיב שלא לעשות כן, כך לגישתו, מהווה הפרה של החיוב לנהוג בתום הלב".

לאור זאת, קבעה השופטת ביניש, מפעל הפיס רשאי, "להבחין בין הטענות שיש לבדוק אותן בצורה מקיפה לבין הטענות שעל פניהן אין מקום להידרש בהן לבדיקה מעמיקה. מכל מקום, שאלת עצם החובה לערוך בדיקה פרטנית והיקפה אף היא תלוית נסיבות ואיננה ממין השאלות המצדיקות קיומו של דיון נוסף".