לרות, שבת

הכנסת תשלם / יואב יצחק

מערכת בחירות, כפי שהתרגלו בשנים עברו, מהווה "מקור" לא אכזב לחדשות. חגיגה לעיתונאים, במיוחד לתחקירנים. חדשות רעות היו בשפע: ראשית כתבנו על חשודים, אחר-כך על עבריינים לכאורה, ולעיתים גם על כתבי אישום. ולפעמים, כמו במקרה של עמרי שרון, גם על מי שהורשע.

מצב זה - ואת זאת צריכים "לסמן" הפקידים הבכירים הן במשטרה, הן בלשכת היועץ המשפטי לממשלה הן במשרד מבקר המדינה - עומד להשתנות. הפעם, הקופה הציבורית היא שתממן את החלק-הארי של הבחירות. אין מדובר חלילה במצב שעלול לסכן את משרתם של כל אותם חוקרים העוסקים בכך, ברשויות החוקרות, אלא במצב העשוי לגזור על חלק מהם בטלה. לפחות בתחום החקירות לפי חוק מימון מפלגות. ובזכות: העבודה שהשקיעו במשך שנים, גורמת עתה למצב שהמפלגות הראשיות נזהרות גם בצוננין, ונמנעות, פשוטו כמשמעו, מגיוס תרומות.

ממידע שהובא לידיעתי עולה, כי בשתי המפלגות הגדולות - ומדובר עתה בקדימה ובליכוד, נוצר מצב מיוחד, שהביא את ראשי המפלגות הללו לקבל החלטה משמעותית: להימנע מגיוס תרומות. כך, חד וחלק, ונוכח הסיבות שלהלן:

- קדימה - התקציב העומד לרשות קדימה, הן במקדמות והן בקווי אשראי בנקאיים, מגיע ל- 31.5 מיליון ₪. סכום זה גבוה בכחמישה מיליון ₪ לפחות מתקרת ההוצאה המותרת למפלגה, במהלך קמפיין הבחירות. ובמילים פשוטות: מפלגת קדימה אינה זקוקה לכספים נוספים לקמפיין, ועל-כן אין לא צורך בנטילת סיכונים מיותרים בגיוס תרומות. בקדימה מצפים ל- 40 מנדטים לפחות, וכלל לא מתרשמים מהטענות כי מדובר בבועה (40 מנדטים...) שתתפוצץ בקרוב - אולי עוד לפני הבחירות;

- הליכוד - התקציב המתכונן עתה במפלגה, כהוצאה לצורכי קמפיין הבחירות, הינו 30 מיליון ₪. חשבון פשוט מלמד, כי לליכוד יש יתרון עצום ביחס למפלגות האחרות: למרות שחלק ניכר מחברי הכנסת של מפלגה זו התאיידו ועברו לקדימה, הרי שעל-פי החוק, מפלגת הליכוד תקבל יחידות מימון לצורכי הבחירות לפי הנוסחה הבאה: 40 מנדטים כפי שהיו ברשותה במקור (בכנסת ה- 16), פלוס מס' המנדטים שתשיג בבחירות לכנסת ה- 17 (בליכוד מתנהלים לפי 20 מנדטים לפחות), לחלק לשניים פלוס אחד. היינו: לפי 31 מנדטים לפחות. וזה אומר שהמפלגה תקבל סכום גדול מאוד, אף מעבר להוצאה. היינו: כ- 31 מנדטים כפול 1.46 מיליון ₪ (יחידת מימון). הנה כי כן: גם מפלגת הליכוד אינה זקוקה לתרומות לקמפיין הבחירות.

מצב מיוחד זה הינו גן עדן לגזברים ולמנכ"לים. החשש שלאחר הבחירות הם יידרשו שוב לחדרי חקירות, או למצער למצעד של עדים, פוחת באופן משמעותי. מנכ"ל קדימה, אביגדור יצחקי, אישר כי מפלגתו אינה נזקקת לתרומות, ומכל מקום - הוא נתן הוראה שלא לגייס תרומות, אפילו לא שקל אחד; מנכ"ל הליכוד, אריק ברמי, אישר גם הוא שמפלגתו לא מגייסת כספים. היא לא זקוקה לכך, אמר. החובות שיש לליכוד מוסדרים בהלוואות לטווח ארוך. הקמפיין הנוכחי ימומן מכספים המתקבלים מהכנסת.

ובכל זאת, כאמור, מצבן של מפלגות אחרות שונה. ולא במעט. כפי שחשפנו כאן, בעבודה קיים מחנק כספי הולך וגדל. החובות גדולים, וגם אם בונים תקציב לפי 20 מנדטים, הרי שנראה שהמפלגה מצויה בסיכון ממשי של קריסה. בשל המצב הקשה, וכדי לתמרץ את הפעילים לעבוד בשטח, פועלים עתה ראשי המפלגה לעודד את הפעילים לגייס תרומות מיחידים, בסכומים המותרים על-פי חוק. היינו: עד 1900 ₪ מתורם. יותר מזה: במפלגת העבודה מציעים לסניפים לפעול במערכת סגורה. היינו: כל כסף שיגייס סניף מסויים, יישמר ברשותו לשימושו של הסניף. התנהלות שכזו עשויה מצד אחד לתמרץ סניפים לגייס כספים מעבר למותר ואף בדרך אסורה, אך יחד עם זאת, היא עשויה "להתניע" את השטח, ולאפשר לפעילים "לתת גז", כפי שהתבטא אחד מבכירי מפלגה, ולהדליק את השטח.

ביניש מחפשת דובר-חצר

בימים אלה מתקיים במערכת השיפוטית, מתחת לפני השטח, אחד הקרבות הרגישים. שחקניו העיקריים הם: שופטת בית המשפט העליון, דורית ביניש, מצד אחד; ומנהל הנהלת בית המשפט, שופט בית המשפט המחוזי בועז אוקון, ונשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מוסיה ארד, מן הצד השני. העניין העומד על הפרק: מינוי דוברים למערכת השיפוטית.

המדובר בשישה תפקידים פוטנציאליים. הראשי שבהם כדובר "ארצי" (במקום תמר פול-כהן שפרשה) וחמישה למחוזות השונים. תפקידים אלה רגישים הם, בשל המידע הרב המגיע אל הדובר, מכוח תפקידו, לרבות חשדות נגד שופטים, טענות בענייני אתיקה ובעניינים אישיים, וכו' וכו'. ומכיוון שמדובר בשופטים, ובהם הבכירים שבהם - שופטי בית המשפט העליון, ניתן אולי להבין מדוע מתנהל עתה מאבק לא פשוט, ומדוע כל אחד מהצדדים מנסה להכריע מי יהיו הדוברים שימונו.

הפשרה המסתמנת: הדובר הארצי יהא כפוף לביניש, ובעצם ישמש דובר-חצרה, ויטפל בכל העניינים הנוגעים למדיניות בית המשפט העליון בכלל והנשיאה המיועדת בפרט. ואילו דוברי המחוזות יוכפפו להנהלת בית המשפט, ובראשה אוקון, ויטפלו באופן שותף בעניינים העולים על-סדר היום.

האישים הנ"ל - ביניש, אוקון, ארד, פועלים, באופן רשמי במשותף, במסגרת ועדת איתור. ובאופן בלתי רשמי, מתנהל כאמור ביניהם מאבק, הן על זהות הדוברים שימונו והן בנוגע לשאלה למי יוכפפו. ביניש מושכת לכיוונה - היא מבקשת שליטה בדוברים ובמערכת (ודרכם השפעה על התקשורת); ואילו אוקון דורש להכפיפם להנהלת בית המשפט, ובמילים פשוטות: להכפיפם אליו, כפי שבעצם צריך להיות. ואולם, ביניש פועלת בדרך-לא -דרך כדי להשיג את מבוקשה: במקביל לוועדת האיתור, שבה היא חברה, היא קיימה באחרונה "שיחות" עם כמה עיתונאים, שחלקם מכסה את המערכת המשפטית וכותב גם על בית המשפט העליון - ובדקה עימם אפשרות שיציגו מועמדותם לכהונת דובר-ארצי, היינו: דובר-חצר של ביניש. נודע לי, כי המדובר בכשישה עיתונאים לפחות (המכסים את מערכת בתי המשפט), המצויים עתה, מהפגישה והלאה, בבעיה לא פשוטה בכל הקשור לכיסוי ענייניה של ביניש. גורמים עימם שוחחתי ציינו, כי ביניש העמידה את אותם עיתונאים במבוכה גדולה: מצד אחד, קשה להם לסרב לבוא אליה לפגישה; ומצד שני - קשה, לאחר שבדקה אפשרות להעסיקם, לדווח על מעשיה/מחדליה במערכת השיפוטית. בעיה זו מתחדדת נוכח תפקידה הנוספים של ביניש, בימים אלה, כיושב-ראש ועדת הבחירות לכנסת.

המאבק בין ביניש לבין אוקון מוכר היטב לחלק מהגורמים הבכירים במערכת המשפטית. עד כמה חריף המאבק האישי ביניהם, ועד כמה רבה השפעתו ניתן ללמוד מההתפתחות הבאה: אוקון דחה הצעת שרת המשפטים, ציפי ליבני, להתמנות לכהונת שופט בבית המשפט העליון. הוא ויתר על המשרה הרמה, למרות היותו בן-טיפוחיו של הנשיא אהרן ברק, וזאת כדי שלא להימצא בכפיפות לנשיא המיועדת, היא ביניש.

פניתי אל ביניש בשאלה: האם זה נכון שהיא נפגשה עם 10-6 עיתונאים בתחום המשפט כדי לבדוק התאמתם לתפקיד דובר במסגרת מערכת בתי המשפט. המדובר, כאמור, בפגישות אישיות, שלא במסגרת הוועדה. לשאלה זו ניתנה התשובה הבאה: המשרה אותה עומדים לאייש היא משרה של יועץ לענייני הסברה של בתי המשפט. משרה זו אינה משרת מכרז, אך הוחלט לאייש אותה על-ידי ועדת איתור (ביניש, אוקון וארד). במסגרת זו רואיינו מועמדים שפנו והגישו את מועמדותם. כן רשאית ועדת האיתור לפנות מיוזמתה למועמדים שנמצאים ראויים. מועמדים אלה יכולים להיות עיתונאים ואף בעלי מקצוע אחרים. ועדת האיתור פעלה גם בדרך זו.