הפיצה מייל אזהרה נגד חברה וזוכתה מאשמת לשון הרע

בית משפט השלום בתל אביב דחה באחרונה תביעת פיצויים של 100 אלף ש"ח בגין הפצת לשון הרע, אשר הגישה חברת ברומקס כנגד לקוחתה מיכל בסט, לאחר שהאחרונה הפיצה מייל ברשת האינטרנט ובו הזהירה את הציבור מפני אופן פעולתה של החברה.

בסט הזמינה מהתובעת, שהינה חברה העוסקת ביבוא ושיווק של מוצרי צריכה המוצעים למכירה באמצעות חוברות הנשלחות לבעלי כרטיסי אשראי יחד עם החשבונות החודשיים, מושב אסלה אקרילי וסט שטיחים תואם. ההזמנה היתה הזמנה טלפונית והחיוב היה באמצעות כרטיס האשראי של הנתבעת, כשבהתאם לפרסום שבחוברת מועד ההספקה עמד על בין 14 ל- 21 ימי עסקים.

כמעט חודש לאחר מכן, ביום 15.08.04, כשטרם קיבלה את המוצר שהזמינה, פנתה בסט לשירות הלקוחות של ברומקס, שם נאמר לה, כי חל עיכוב קל באספקתו כתוצאה משביתה שפרצה בנמל, וכי המוצר יגיע לביתה תוך יום יומיים.

משלא הגיע המוצר תוך התקופה האמורה, ניסתה הנתבעת להשיג שוב את שירות הלקוחות של החברה, אולם המענה הקולי ענה כי המשרדים סגורים וכי יש להשאיר הודעה. השיחה נותקה ללא מתן אפשרות כזו, ובמהלך אותו יום ניסתה בסט - ללא הצלחה - להשיג את המשרדים במשך עשר פעמים נוספות.

פחות משבוע לאחר מכן השיגה הנתבעת את שירות הלקוחות, שם נאמר לה, כי כתוצאה מהשביתה בנמל קשה לאתר את המכולה בה נמצא המוצר שהזמינה, וכי יחול עיכוב נוסף באספקתו. כפיצוי הובטח לנתבעת מכשיר ווקמן, רדיו אוזניות אשר נשלח אליה שלושה ימים מאוחר יותר.

בראשית ספטמבר ניסתה בסט להשיג שוב את מחלקת שירות הלקוחות, אולם מאמציה עלו בתוהו - במקרים בהם הצליחה סוף סוף לקבל קשר, נותקה השיחה עוד לפני שהתחילה. היא פנתה למחלקת ההזמנות של החברה, שם קיבלה מענה אנושי מיידי ונמסר לה שוב על השביתה בנמל.

בסוף אותו חודש, כשעדיין לא הגיע המוצר לידיה, עשתה בסט מספר ניסיונות נוספים להשיג את מחלקת ההזמנות, או את מחלקת שירות לקוחות של התובעת. השיחה נותקה, וכאשר סוף סוף הצליחה להשיג את מרכז ההזמנות, הופנתה לשירות הלקוחות, שם לא היה מענה.

עניינה של התביעה לגופה, החל בסוף חודש אוגוסט, עת פורסמה כתבה בעיתון מעריב, פרי עטו של העיתונאי גדעון רייכר, המגוללת סיפורם של שני צרכנים, שנתקלו באותם קשיים לקבלת מוצר שהזמינו מהחברה, כפי שנתקלה הנתבעת.

על-רקע זה, ולאור האמור בכתבה, שלחה בסט מכתב, באמצעות הפקס, למערכת כלבוטק, בו גוללה את סיפור המעשה בעניינה. העתק של המכתב נשלח על-ידי הנתבעת גם לתובעת בדואר רשום. במקביל, באותו יום, שלחה בסט גם מכתב באמצעות הדואר האלקטרוני לשלושה מבני משפחתה, אשר הופץ לתיבות דואר אלקטרוניות רבות עם חלוף הזמן.

לגירסת בסט, המכתב כלל התבטאויות כגון: "החברה הזו היא לדעתי חברת קש", וכן "יש להם מוקד הזמנות מאוד נחמד ויעיל אשר שמח לקבל ממכם את מספר כרטיס האשראי והכתובת אך מוצרים לא תראו ממנה" וכן "אל תרכשו מוצרים דרך ברומקס - אתם שמים את עצביכם על קרן הצבי". בסיכום המכתב, השאירה בסט את פרטיה המלאים ואף ביקשה שלא למחוק אותם.

התובעת טענה בכתב-תביעתה, כי אליה הגיעו נוסחים שונים מעט של המכתב, בהם נכתב, בין השאר, "אתם שמים את כספיכם על קרן הצבי", ונעדרה המילה "לדעתי" לפני המילים "... חברת קש". בסט טענה מצידה, כי במהלך הפצת מכתבה נעשו בו שינויים על-ידי מפיצי המכתב, שלא על דעתה.

במקביל למשלוח המייל ניסתה הנתבעת גם לבטל את ההזמנה באמצעות חברת האשראי, והיא הופנתה לחברת "תנופה" האחראית להפצת החוברות. נציגת החברה הודיעה לבסט, לאחר בירור, כי לא הצליחה לבטל את ההזמנה, מפאת העובדה שמספר תעודת הזיהוי שמסרה לתובעת היה שגוי.

לאור האמור לעיל, תבעה ברומקס את בסט לדין, כשהיא טוענת, כי האמור במכתב שהפיצה הנתבעת מהווה לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, ודרשה את כפל הפיצוי הסטטוטורי. הנתבעת טענה מנגד, כי אין באמור במכתב כדי להוות לשון הרע, ולחלופין, כי עומדות לה ההגנות המנויות בחוק.

סגנית-נשיא בית משפט השלום, השופטת שושנה אלמגור, בחנה את טענות הצדדים, וקבעה בראשית פסק-דינה, כי אין ספק שבסט מייחסת במכתב לתובעת מעשה הונאה של הוצאת כספים במרמה מהציבור, באופן שהיא מקבלת הזמנות ונוטלת מהמזמינים את מספר כרטיסי האשראי אך אינה מספקת את המוצר המוזמן, ואין חשיבות להבדלי הנוסח כפי שהוצגו בגירסותיהם השונות של הצדדים.

אשר על כן, נקבע, האמור במכתב עונה על הגדרת לשון הרע כמשמעותה בחוק. כמו-כן, אין ספק כי התקיים גם יסוד "הפרסום", שכן הנתבעת שלחה את המכתב, לשלשה מבני משפחתה, והיא ציפתה מהם שיפיצו את המכתב הלאה.

אולם, הוסיפה השופט, בנסיבות המקרה דנן, עומדת לנתבעת הגנת סעיף 14 לחוק, בדבר אמת בפרסום, הכוללת בתוכה שני יסודות: אמת הדברים שפורסמו והעניין הציבורי.

על-פי הפסיקה הרלוונטית, סעיף 14 מחייב את בחינת אמיתות הפרסום והעניין הציבורי בנקודת הזמן של מועד הפרסום. עוד נקבע, כי פרשנות זו של החוק מביאה לידי ביטוי את האיזון הנכון והמידתי בין הזכות לחופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב.

"אם בכל מקרה של פרסום, בעיקר עיתונאי, יהא חשוף המפרסם בפני תביעות לשון הרע מהטעם שהתפתחויות עתידיות כלשהן עלולות להפוך את הפרסום לפרסום שאינו אמת, קיים חשש ממשי שכלי התקשורת ימנעו מלפרסם שמא תתרחשנה התפתחויות נוספות אשר תשפענה על אמיתות הפרסום במועד שפורסם".

מתיאור העובדות במקרה דנן, ומחומר הראיות שהונח בפניו, קבע בית המשפט כי במועד משלוח המכתב לא היה בידי הנתבעת אלא להסיק, שנפלה קורבן למעשה נוכלות, ממנו ביקשה להתריע ולהזהיר את הציבור כולו.

"בנסיבות המתוארות לעיל האמירות המופיעות במכתב על כי התובעת הינה חברת קש, אשר מוכרת מוצריה, באמצעות חיוב כרטיס אשראי, אינה מספקת את המוצרים ומנתקת כל קשר עם הלקוח באופן שלאחרון אין כתובת לפנות אליה הינן אמת. כאשר האמירות על כי הלקוח נתקל בניתוק של שיחות טלפון, במקרה הרע, ובמענה המפנה אותו למקום אחר שבו אינו זוכה למענה, במקרה הטוב, מהן מתבקשת מסקנה כי זהו מקרה מובהק של מעשה נוכלות, עוקץ, מרמה או כיוצ"ב, הינן אמת".

לפיכך נקבע, משכתבה הנתבעת במכתב, כי נפלה למעשה הונאה וכי היא מזהירה את הקוראים מפני אותה חברה, הרי שבמועד כתיבת הדברים היה בהם אמת.

אשר לתנאי השני הקבוע בסעיף - "עניין ציבורי" - קבע בית המשפט כי אין צורך להכביר במילים. "לציבור עניין רב לדעת ולהיות מוזהר מפני מעשי הונאה של ספקי מוצרים שונים, בעיקר אלה הנעדרים כתובת המובאת לידיעת הציבור, והמספקים את המוצרים באמצעות הזמנות בדואר האלקטרוני או באמצעות הזמנות טלפוניות. העובדה כי בסופו של דבר התובעת גילתה פניה והוכיחה כי היא חברה פעילה אינה פוגעת בהגנת הנתבעת, אשר במועד משלוח המכתב הונחו בפניה כל העובדות כדי להגיע למסקנה כי מסרה את מספר כרטיס האשראי שלה והרשתה לחייבו לספק עלום שלא התכוון לספק לה את המוצר שהזמינה ממנו".

לאור האמור לעיל, ולאחר בחינה מקיפת של הגנות נוספות להן לא היזדקקה הנתבעת, בחר בית המשפט לדחות את תביעתה של חברת ברומקס, וחייב אותה לשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 12 אלף שקלים.