זוכה מעבירת חניה על המדרכה כשהוכיח כי מדובר בגינה

בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב, זיכה בשבוע שעבר את מאיר סגל מעבירת חניה על המדרכה, לאחר שקיבל טענתו כי המשטח עליו החנה את רכבו מהווה גינה בלבד, ואינו משמש למעבר להולכי רגל.

הנאשם הועמד לדין בגין החניית רכבו בסוף חודש דצמבר 2004, על המדרכה מול בית מס' 15 ברחוב הברזל שבתל אביב. כבר בפתיחת משפטו כפר סגל בעובדה, כי החנה את רכבו על "מדרכה", כשלגבי יתר עובדות בכתב האישום לא היתה מחלוקת. התביעה סמכה ראיותיה על עדותו של המפקח אופיר ארזי, אשר ערך את הדוח וסיפר לבית המשפט, כי הנאשם חנה עם ארבעה הגלגלים בתוך הגינה, כש"הרכב סגור על הטפטפות". כאמור, לא הייתה מחלוקת עובדתית על המקום בו החנה הנאשם את רכבו, כפי שמשתקף בתמונות שהציג והצדדים מיקדו טענותיהם בשאלה האם המקום בו חנה - שטח שהוגדר כגינה - יוכל להיחשב למדרכה על-פי חוק.

מן התמונות שהוצגו לפני בית המשפט נראה היה, כי סגל החנה את רכבו על משטח עפר, שעליו מפוזרות טפטפות ולידן עצים ספורים. לאורך המשטח ולצידו השמאלי נראתה מדרכה מרוצפת ברוחב של כ- 2 מטרים לערך, ולצידה השמאלי מפרצי חנייה המיועדים להחניית רכבים. לצד המדרכה ומפרצי החנייה היה מצוי הכביש שהינו בן שני נתיבים.

שופט בית המשפט, אריה שרעבי, בחן בראשית פסק-דינו את המתווה הנורמטיבי של איסור החניה על המדרכה, המופיע בחוק העזר העירוני וציין, כי לא פורטה במסגרתו הגדרת המונח "מדרכה", וחסרה בו גם הפניה למקור פרשני אחר.

"המסע הפרשני" של בית המשפט המשיך, איפוא, לתקנות התעבורה, שם הוגדרה "מדרכה" כ"חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש ומיועד להולכי רגל, בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש, ובין אם לאו". "דרך", הוסיף השופט, הוגדרה בפקודת התעבורה גם "לרבות כל מסילה, דרך, רחוב, סמטה, כיכר, גשר, או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם".

לאור-זאת, קבע בית המשפט, "שני מבחנים מצטברים מצויים להגדרת 'מדרכה' בתקנות התעבורה והם מבחן המיקום (חלק מרוחב של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש) ומבחן הייעוד 'מיועד להולכי רגל'. לא כל מה שמצוי ומשתרע בצד הכביש הופך, מיניה וביה, למדרכה אלא רק חלק מרוחב הדרך המצוי לצד הכביש והמיועד מטבע הדברים להולכי רגל".

בעניין זה אימץ השופט שרעבי פרשנות קודמת של של בית המשפט לעניינים מקומיים ברמת-גן, לגבי הגדרת "שולי הכביש" שבתקנות התעבורה, וציין את הדוגמא שהביא על "כביש הערבה", שמשני צידיו חולות ומדבר, ומכך ברור כי אין שולי כביש הערבה יכולים להוות "מדרכה". לגופו של עניין נקבע, כי על-פי התצלומים שהוצגו מטעם ההגנה, עולה בבירור כי לצד הכביש נשוא התביעה מצויים מפרצי חנייה ולצידם הימני מדרכה מרוצפת, מתוחמת וברורה באבני שפה משני צידיה. לצד המדרכה ומימין לה, צויין, נמצא אותו משטח עליו מונחות הטפטפות, שנועדו להשקותו, ותמונה נוספת אף הראתה שלולית מים בתוך המשטח עצמו.

"קשה להלום, על-פי מבחני ההגיון והשכל הישר, כי משטח זה בו פועלות טפטפות, עצים נטועים בו וכיוצ"ב, המצוי לצד מדרכה מרוצפת, שגבולותיה ברורים, ישמש מעבר להולכי רגל עפ"י מבחן הייעוד שהינו אחד משני המבחנים עליהם עמדתי לעיל. יהא זה מוזר בעיני האדם הסביר אם מאן דהוא מהולכי הרגל יעדיף לכתת רגליו על משטח בוצי מכוסה שלוליות שטפטפות עלולות בכל רגע לפעול ולהתיז עליו מימיהם, תחת שיפסע בניחותא על מדרכה מרוצפה המצויה לצד המשטח הנ"ל".

לשיטתו של בית המשפט, יש לתת למונח מדרכה את המשמעות הלשונית, הרגילה והמובנת בפי בני אדם, אשר תעלה בקנה אחד עם ההגדרה המשפטית למונח זה. המשטח דנן, נפסק, לא נמצא בצד הכביש, אלא מצוי לצד המדרכה ומימין לה, ועל כן אין הוא אף עונה על מבחן המיקום, כאמור בהגדרת מדרכה על-פי החוק.

כמו-כן צויין, כי במילון אבן-שושן מתואר המונח מדרכה כ"שביל סלול או מרוצף בצד הכביש, דרך או גשר למעבר הולכי רגל". אין צורך, לטעמו של השופט שרעבי, כי המעבר המיועד להולכי רגל יהא סלול ומרוצף, ובלבד שמיקומו יהיה בצד הכביש.

לאור האמור לעיל, נחה דעתו של בית המשפט, שהתביעה לא הוכיחה כי המשטח עליו החנה הנאשם את רכבו מהווה מדרכה כמשמעותה בחוק ובתקנות, ולפיכך, לא הונחה התשתית הראייתית להוכחת אשמתו והוא זוכה מכל אשמה.

בסיכום הדברים הוסיף השופט שרעבי, כי ייתכן והנאשם עבר עבירת חנייה אחרת, ואילו היה קיים שילוט במקום האוסר על חנייה במשטח הנדון, ניתן היה להביאו לדין בגין כך - אולם זה אינו המקרה דנן.