הקו המחבר בין איילנד לחמאס

כנס הרצליה השישי שנערך השבוע סיפק כותרות רבות על מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל. דווקא קברניטי המדינה, אשר היו אמורים להתהדר בפירות המדיניים של תוכנית ההתנתקות, הפתיעו בהצגת קו פסימי על מצב האומה עד כדי הטלת ספק בפומבי ביכולת של ישראל להתקיים בדור הבא כמדינה יהודית, או במילים אחרות להתקיים בכלל.

ראש המועצה לביטחון לאומי, גיורא איילנד, האמון על התכנון האסטרטגי ארוך הטווח, התקשה "להיות אופטימי" נוכח מה שהגדיר כ"תמונת המצב הקשה" בה נתונה ישראל העשויה להוביל אותה לחזרה לגבולות 67 עם תיקונים קלים. איילנד נתן דגש בדבריו לסוגיה הדמוגראפית בתחומי ארץ ישראל, לדבריו האוכלוסייה בגבולות ארץ ישראל תגיע ל 30 מיליון בשנת 2050 (וזאת מבלי לקחת בחשבון שיבת מיליוני הפליטים!) ותיצור בהכרח מציאות חיים קשה ביותר ולא רק במישור הביטחוני. מדבריו השתמע, כי גם אם תושג פשרה טריטוריאלית בין ישראל לרשות הפלשתינית תהיה הארץ כבר הדור הנוכחי צרה להכיל בדו קיום בשלום את שני הלאומים היריבים.

תפיסתו זו של איילנד אינה שונה מחזונה של תנועת החמאס, ולצידה ה'פתח' וארגוני טרור פלשתיניים אחרים, באשר לניתוח היסודות המאיימים על יישוב בשלום של הסכסוך הישראלי פלשתיני. אלה חוזרים ומדגישים בפני הציבור הפלשתיני את חשיבות העמידה האיתנה ("סומוד") והסבלנות ("סבר"), שכן הניצחון ההיסטורי על הציונות נראה בראייתם כמטחווי קשת. בדומה לאיילנד גם מנהיגי החמאס סימנו את שנות הדור הנוכחי כשנות ההכרעה של הסכסוך, ומנקודת מבטם, את קריסתה הטוטלית של הציונות ומדינת הלאום היהודית.

בנאומו הציב איילנד סימני שאלה על מספר הנחות יסוד מדיניות שהיו במשך שנים מעין רשת הביטחון הישראלית מול האיומים על קיומה של מדינת ישראל כבית לאומי לעם היהודי. הנחות היסוד אשר ראוי לבחון את תקופתן אליבא דאיילנד הם: "גבולות הפתרון לשתי מדינות מצוי בין הירדן לים", ו"נקודת המוצא של הגבול הוא קו 67". סימני השאלה האלה, הנשמעים מפי ראש המועצה לביטחון לאומי, מלמדים כי בראיית הדרג המדיני מהלכיה המדיניים של ישראל לא הביאו מאז שנות התשעים לשיפור מצבה האסטרטגי, אלא נהפוך הוא, מדינת ישראל נקלעה למצר מדיני וביטחוני המאיים על עצם קיומה. אף ההתנתקות לא שיפרה, לדידם של מעצבי המדיניות בישראל, את חוסנה האסטרטגי של המדינה שנותר תלוי בשעון החול הדמוגראפי הפלשתיני בשטחי פלשתין ומדינת ישראל.