ביה"ד לעבודה לא ידון בפיטוריו של חייל קבע

בית הדין הארצי לעבודה דחה (16.1.06), בדעות חלוקות ולפי דעתו המכרעת של נשיא בית הדין הארצי לעבודה, סעיב אדלר, את תביעתו של ד"ר אניל גדרה, חייל בשירות קבע, שביקש מבית הדין לדון בתביעה להכיר בו כ"עובד" ולקבוע כי מתקיימים יחסי עובד-מעביד בינו ובין צה"ל.

גדרה, רופא שיניים במקצועו, שירת בצה"ל משנת 1992 ועד שנת 2000, אז הוחלט להפסיק את שירות הקבע שלו בטענה כי תפקודו לקוי.

בעקבות ההחלטה, הגיש גדרה תביעה בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, ובה ביקש להצהיר כי ההחלטה להפסיק את שרותו בצבא בטלה, להחזירו לעבודה, לשלם לו משכורת חודשית מיום "פיטוריו", להעניק לו זכויות לפנסיה, ואף לפסוק לו פיצוי כספי על פיטוריו הבלתי חוקיים.

להגנתה טענה המדינה, כי גדרה משרת בקבע בצה"ל, אין בינו לבין המדינה יחסי עובד ומעביד, ולפיכך לבית הדין לעבודה אין כלל סמכות לדון בעניין.

בית הדין האזורי קיבל את בקשת המדינה והורה על מחיקת התביעה על הסף, תוך שהוא קובע כי אין מקום לקבוע כי משרת הקבע הוא בבחינת "עובד" בציינו, כי "דיון בתביעה שהביא המשיב לפתחו של בית הדין מחייב שינוי שהוא בגדר מהפיכה בכל הקשור לתפישת מעמדו של חייל בשירות קבע...מהפיכה כמו זו שהמשיב חותר אליה, אינה יכולה לבוא מכאן, אלא על המחוקק לומר את דברו".

בערעור שהגיש גדרה לבית הדין הארצי לעבודה נטען, כי כיום אין יותר מניעה להכיר באנשי צבא הקבע כעובדים, וכי מעמדו של אדם כעובד הוא "סטטוס" הניתן לביטול מכוח חקיקה ראשית בלבד, ופקודות המטכ"ל הקובעות כי אין יחסי עובד ומעביד בין חייל למדינה, אינן בבחינת חקיקה ראשית.

בפסק דינו דוחה נשיא בית הדין, סטיב אדלר, את טענותיו של גדרה בקובעו כי הדין המהותי החל במקרה של חייל קבע הוא מנגנון הפיטורים שנקבע בהוראות הצבא, וסמכותו של בית הדין לעבודה היא סמכות מוגבלת של פיקוח על הערכאות הצבאיות, כך שרק אם תימצא סטיה ממתחם הסבירות, יש מקום להעניק לחיילים הגנה על-ידי דיני העבודה.

"לא שוכנעתי בעת הזאת, כי רצוי להרחיב את הביקורת השיפוטית על החלטות הצבא בענייני פיטורים. בסופו של יום יש להתחשב גם בחשש, כי 'משפוט' יתר של המערכת הצבאית יפגע בתפקודה", כותב הנשיא אדלר בפסק דינו.

עם זאת מציין הנשיא אדלר, כי ישנם נושאים בתחום יחסי עובד-מעסיק בצבא, שרצוי שבתי הדין יפקחו עליהם. כך למשל בענייני פנסיה ותנאי שכר.

"לטעמי אין מקום ליישם את מבחן התכלית בהקשר לפיטורי חייל. זאת ועוד, על אף הטעמים התומכים בהוספת בית הדין לעבודה על שתי ערכאותיו כגורם המפקח על מוסדות הצבא, עדיף בעיני כי הדבר יעשה בחקיקה או על-ידי שינוי ההלכה של בית המשפט העליון", מסכם אדלר את פסק הדין שבו הוא מבקש לדחות את הערעור.

כנגד דעתו, ביקש השופט שמואל צור לקבל את הערעור וציין "אין יסוד לקבוע ששרות הקבע בצה"ל הוא בבחינת "סטטוס" מיוחד השונה במהותו מ"סטטוס" של עובד ציבור אחר או של עובד רגיל".

לדברי צור, השרות בקבע מבוסס על גרעין של התקשרות חוזית, שהוא המרכזי בקיומם של יחסי עובד ומעביד. "האם יש הצדקה לשלול אפריורי את תחולת חקיקת המגן על משרתי הקבע בצה"ל? אני סבור שהתשובה על כך שלילית", כותב השופט צור.

עוד מציין צור, כי לגבי חיילים בשרות הקבע בצה"ל אין כל הוראה בחוק השוללת או מצמצמת את סמכות בתי הדין לעבודה, וכי לבתי הדין לעבודה יש כלים וידע מקצועי מיוחדים, שמהווים יתרון מובהק על בג"צ, בדיונים בענייני שכרם ותנאי שרותם של משרתי הקבע בצה"ל.

השופטת נילי ארד הצטרפה בפסק דינה לעמדת הנשיא אדלר ואילו נציג העובדים, רן חרמש, הצטרף לעמדתו של השופט צור.

לאור המחלוקת, ולפי הכלל שבו במקרה של המחלוקת מכריעה דעתו של נשיא בית הדין, נדחה הערעור.