בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו קיבל באחרונה את עירעורה של עיריית ת"א על החלטתה של ועדת הערר, במסגרתה בוטל חיובו של משכיר נכס בתשלומי הארנונה לאחר שהשוכר הודיע בכתב על עזיבתו לפני תום תקופת השכירות.
ראשית הפרשה ביולי 2001, עת יצחק טרכטינגוט השכיר נכס בבעלותו, הנמצא ברחוב פלורנטין, לתקופה של 12 חודשים. בעקבות הסכם השכירות נמסרה לעיריה הודעה על שינוי מחזיק, אליה צורף הסכם השכירות, כך שהחל מאותו מועד נרשם השוכר כמחזיק בנכס וחוייב בתשלומי הארנונה.
בשלב מסוים, עוד בטרם חלפה תקופת השכירות, החליט השוכר להפסיק את החזקתו בנכס ואת יחסי השכירות עם טרכטינגוט. האחרון ביקש מהשוכר למצוא מחזיק או שוכר אחר לתקופת השכירות לפי ההסכם בטרם יפטר מחובותיו, אולם השוכר לא המתין ועזב את הנכס לפני תום התקופה.
במרס 2002 הודיע השוכר לעיריה בכתב על עזיבת הנכס והחזרת החזקה בו לידי בעליו. העיריה קיבלה הודעה זו ורשמה את המשיב - בעל הנכס - כמחזיק החל מראשית חודש פברואר, וחייבה אותו בתשלום ארנונה בהתאם. טרכטינגוט לא השלים עם חיוב זה שהוטל עליו, ובהשגה שהגיש הודיע למנהל הארנונה, כי השוכר ממשיך להחזיק בנכס על-פי הסכם השכירות ביניהם, ועל כן על צריכה העיריה להמשיך ולחייבו בתשלום.
השגה זו נדחתה, וטרכטינגוט ערער בפני ועדת הערר. לאחר שמיעת טענות הצדדים החליטה הוועדה, בהחלטתה מחודש דצמבר 2004, לקבל את הערר, תוך שהיא קובעת כי אין לחייב את טרכטינגוט בארנונה בתקופת השכירות שצוינה בחוזה.
בין השאר צויין, כי מאחר ומנהל הארנונה דורש ומסתמך על חוזה השכירות לצורך רישום מחזיק, עליו להיות עקבי בהסתמכות זו ולא לצאת ידי חובתו רק בקבלת הודעה חד-צדדית.
העיריה סירבה לקבל את החלטת הוועדה, וערערה כאמור לבית המשפט לעניינים מנהלים. שופט בית המשפט נסים ישעיה בחן את טענות הצדדים, וסקר בראשית פסק-דינו את משמעותו של הסעיף הרלוונטי בפקודת העיריות.
המחוקק, נקבע, בהיותו מודע למציאות לפיה החזקה בנכסים "מחליפה ידיים" בלא מעט מקרים, כך שזהות המחזיקים - השוכרים - משתנה בתכיפות, ובהתחשב בעובדה שהארנונה העירונית מוטלת על-פי החוק על המחזיק בנכס ולאו דווקא על בעליו, קבע "נוהל" סטטוטורי, על פיו יועבר החיוב בארנונה ממחזיק או בעלים אחד למשנהו.
"על-פי נוהל זה, די בהודעה בכתב למערער בדבר 'חדילת החזקה' (או הבעלות) בנכס במועד מסוים, כדי להפסיק את חיובי הארנונה לאותו אדם. המחוקק אינו דורש מהמחזיק 'להוכיח' את הפסקת החזקה על ידו בפועל, על-ידי הצגת הסכם המעיד על כך או בהצגת ראיה אחרת, אלא מסתפק בהודעה בכתב מטעמו, ולא בכדי. דרישה להוכיח את הפסקת החזקה היתה יוצרת מצב על פיו הרשות המנהלית, קרי העיריה, הגובה את מיסי הארנונה, תמצא עצמה מעורבת בסכסוכים המתגלעים בין בעלי נכסים לשוכריהם בשאלה על מי מוטל החיוב בארנונה וממתי, וממילא מחויבת לפסוק או לנקוט עמדה לגביהם. ממעורבות זו ביקש המחוקק לפטור את הרשויות הממונות על גביית הארנונה".
לאור האמור לעיל, פסק השופט ישעיה, הסתפק המחוקק במתן הודעה בכתב של המחזיק - או הבעלים - על-מנת להפסיק את חיובו בתשלום ארנונה, והותיר את ההכרעה במחלוקת בין הצדדים בעניין זה לצדדים עצמם, או לערכאה השיפוטית אליה יפנו.
"אילולא כך, היה נאלץ מנהל הארנונה להכריע בין הודעת המחזיק בדבר 'חדילת החזקה' לבין ההודעה המאוחרת יותר שנשלחה מטעם בעל הנכס (המשיב) בדבר 'אי חדילת החזקה' על-ידי השוכר, כמו במקרה שבפני, ללא שיהיו לו הכלים לכך".
בסיכום הדברים אף הוסיף השופט, כי אין נפקא מינה לעובדה שהעיריה דורשת - אם אכן קיימת דרישה כזו - הצגת חוזה שכירות לצורך רישום מחזיק שאינו הבעלים, כבר בחיוב בתשלום ארנונה, ואין בה כדי להצדיק דרישה דומה מהעיריה בעת שמחזיק מודיע על הפסקת תקופת השכירות.
לאור זאת, קיבל בית המשפט את ערעורה העיריה, ביטל את החלטת ועדת הערר, והשאיר על כנה את החלטתו של מנהל הארנונה לדחות את השגתו של טרכטינגוט בדבר חיובו לגבי הנכס שבבעלותו.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה