האם נסגר חלון ההזדמנויות למפת הדרכים?

הכאוס בעזה, מאז החלה הנסיגה, והשבץ שבו לקה ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, הם מכה קשה לנשיא האמריקני, ג'ורג' בוש בכל הנוגע למזרח-התיכון.

כשישב שרון על כסא ראש הממשלה, הסיכויים למימוש מפת הדרכים היו קלושים, וכעת, ללא שרון, הסיכויים אף נמוכים יותר, והם צנחו למעשה לאפס, כך כותב ג'ים הוגלנד בוושינגטון פוסט.

לדבריו, הנסיגה מעזה היתה הסכם בין שרון לבין בוש, ולא בין שרון לבין אבו-מאזן. בדיוק כפי שהאירופים נטשו את הקולוניאליזם כדי לשפר את חייהם שלהם, ולא את חייהם של האפריקנים, הערבים והאסיאתים ששחררו.

שרון, לדברי הכותב, סיים את הכיבוש הישראלי בעזה אך ורק מסיבות ביטחוניות, אם כי הוא נתן לפלשתינים אוטונומיה מוחלטת בעזה ונסיגה חד-צדדית משמעותית מהגדה המערבית. אולם הכאוס בעזה מפחית את הסיכויים לתמיכה העולמית שמקבל המהלך.

הפלשתינים, לדבריו, נשארים במחנות פליטים, אפילו בטריטוריה שלהם, וכעת, כשחייו של שרון בסכנה, זוהי לדברי הוגלנד, ההזדמנות האחרונה של הפלשתינים לעשות סדר בבלאגן בעזה, בלאגן שסוגר את החלון שפתח המערב, במידה מסוימת, לעולם הפלשתיני.

שום פוליטיקאי ישראלי, כך כותב הוגלנד, לא נהנה מתמיכה לאומית, מתעוזה ומאחריות לבצע שינוי היסטורי בגדה המערבית, עם סיום כהונתו של בוש.

כידוע, עד סוף 2005 היה אמור הסכסוך הישראלי-פלשתיני להסתיים לכאורה, ולכלול פתרון מוסכם לנושא הפליטים, והחלטה לגבי מעמדה של ירושלים, תוך קיום החזון של שתי מדינות, ישראל ופלשתין ריבונית, זו לצד זו בשלום. נראה כי החזון רחוק מהמציאות.