טנא-נגה תפצה מפיץ שחוזהו בוטל בעקבות חשד לשידול לגניבה

בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל בשבוע שעבר את תביעתו של ארז שלק, שהחזיק ברשותו קו הפצה של מוצרי טנא-נגה, כנגד החברה, לאחר שביטלה את הסכם ההתקשרות עימו בחשד כי שידל עובד מחסן לגניבת מוצרים.

ראשיתה של הפרשה באוקטובר 89', עת התקשרה טנא-נגה עם משה שלק, אביו של ארז, בהסכם, בו הוקנתה לו זכות ההפצה הבלעדית של מוצרי החלב שהחברה משווקת באיזור מכירה מוגדר בערים חולון ובת-ים. בעד רכישת הזכות, שילם משה ישירות לחברה סך של כ- 40 אלף שקלים.

כעבור 8 שנים, הודיעה טנא-נגה למשה על כוונתה לבטל את ההסכם עמו, בעקבות חשד שהוציא ממנה כספים במירמה. במו"מ שקיימו הצדדים, טרם בוטל ההסכם, הושגה הסכמה שהקו ילקח ממשה ויועבר לבנו, התובע ארז שלק.

על-פי ההסדר המוסכם, חתם משה, בפברואר אותה שנה, על אישור לפיו פג תוקף ההתקשרות עימו. מיד לאחר מכן, חתמה טנא-נגה על הסכם עם ארז, לפיו הוקנתה לו זכות ההפצה הבלעדית באותו איזור בו הפיץ אביו.

מכוח הסכם זה, עסק ארז בהפצת מוצרי טנא-נגה במשך למעלה משנה, כשהמוצרים היו נמסרים לידיו בסניף החברה בפתח-תקוה.
בשלב מסויים, התלונן אחד מעובדי המחסן בסניף, מר שוסטרמן, בפני קצין הביטחון של החברה, כי ארז ניסה במספר מקרים לשדל אותו לגנוב מוצרים מהמחסן ולמוסרם לידיו, ללא רישום, ואז להתחלק עמו בתמורה שתתקבל ממכירתם.

בעקבות תלונה זו, שהגיעה לידיעת מנהל הסניף, משה בר-אדון, הוחלט לבטל את ההסכם עם ארז. טנא-נגה הודיעה לתובע במכתב כי ההתקשרות עמו תופסק בתאריך ה- 17.12.98. ארז עצמו הכחיש את תלונתו של שוסטרמן וטען, כי מדובר בעלילה בלבד. לדידו, לא היתה כל הצדקה לביטול ההסכם בין הצדדים.

המניע לביטול, לטענת התובע, היה מסיבה שונה לחלוטין. אחד הלקוחות הגדולים ביותר באזור ההפצה שלו, היה בית החולים וולפסון, שצרך מוצרי חלב רבים. המוצרים סופקו לו על-ידי חברת תנובה. בשלב מסויים פירסם בית החולים מיכרז חדש להספקת מוצרי חלב. בר-אדון, נטען, לא רצה שארז יתחרה במכרז, הואיל ותנובה היתה באותה עת הבעלים של מחלבת טנא-נגה, ולפיכך היוותה למעשה את מעסיקו של מנהל הסניף.

ארז מצידו, היה מעוניין שבית חולים וולפסון יהיה לקוח שלו, וזו, לטענתו, היתה הסיבה האמיתית להחלטתו של בר-אדון לסלק אותו מהקו. התלונה של שוסטרמן, הוסיף ארז, שימשה את בר-אדון כתואנה בלבד.

השופטת צפורה ברון בחנה את טענות הצדדים, וציינה בראשית דבריה, כי ההכרעה בשאלה, האם שידל ארז את שוסטרמן לגנוב מוצרים, רלוונטית לעניין ההצדקה לביטול הסכם ההפצה. שוסטרמן, קבע בית המשפט, נחקר נמרצות ועמד איתן על נכונות גירסתו. ההתרשמות היתה כי דיבר ואמת, ומאידך-גיסא, לא ניתן אף לו הסבר קלוש לקיום מניע שיכול היה לגרום לעלילה מצדו. לאור זאת, פסקה השופטת, שידל ארז את שוסטרמן לגנוב מוצרים ממחסנה של טנא-נגה.

לגופו של עניין, הביא בית המשפט את ההלכה הפסוקה, על-פיה מפיץ חב נאמנות כלפי הבעלים של הסחורה המופצת. בהסכם שבין טנא-נגה לבין ארז, היתה הוראה לפיה החברה תהיה זכאית לבטל את ההסכם באופן מיידי, בין היתר אם יהיה קיים חשד מבוסס כי המשווק ביצע לכאורה כל עבירה שעניינה גניבה, מעילה או מירמה. שידול המחסנאי לגנוב מוצרים של טנא-נגה, נקבע, עולה כדי עילה חוזית מספקת לביטול ההסכם עם ארז.

השופטת ברון עברה בשלב זה לבחון את השתלשלות העניינים, מהרגע בו קיבלה טנא-נגה ממשה סך של 40 אלף שקלים בעד הקו, אשר הועבר מאוחר יותר לבנו ארז. "במקום להשיב למשה בגין ביטול ההסכם אתו, את התשלום שקיבלה ממנו, הסכימה טנא-נגה למסור את זכות ההפצה בקו, לא תשלום. דהיינו, התשלום שקיבלה טנא-נגה ממשה נזקף לזכותו של ארז וכאילו שולם ע"י ארז לטנא-נגה בעד זכות ההפצה שהעניקה לו. בעקבות ביטול ההסכם עם ארז, חלה על טנא-נגה החובה להשיב לארז את הסכום שנזקף לזכותו על-פי ההסדר שבין משה לבין טנא-נגה".

בהמשך הדברים, התייחס בית המשפט גם לניסיונותיו של ארז למצוא קונה לקו ההפצה שבידיו. התובע, נקבע, הציע לטנא-נגה מספר מועמדים לרכישת זכות ההפצה, אולם מנהל הסניף, מר בר-אדון, פסל את כולם. לאור חקירתו של המנהל, התרשמה השופטת, כי מנוי וגמור היה עם בר-אדון לפסול את המועמדים שיציע התובע.

"הנני קובעת כי טנא-נגה לא נהגה בדרך מקובלת ובתום-לב למימוש התחייבותה כלפי ארז, לאפשר לו למכור את הקו לאחר ולגבות לעצמו את התמורה. מכל מקום סוכל ההסדר שהושג שבמקום השבת מזומנים יוכל ארז למכור את הקו לאחר. לפיכך שבה וקמה זכותו של ארז לקבל מטנא-נגה השבת התמורה שטנא-נגה קיבלה בעד הקו".

לאור האמור לעיל, חייב בית המשפט את הנתבעת לשלם לארז סך של 40 אלף שקלים, וכן שכ"ט עו"ד בסך עשרת-אלפים שקלים ואת הוצאות המשפט.