אל-על תפצה נוסעים ששער טיסתם נסגר מוקדם מידי

בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל (ג', 25.12.05) את ערעורם של אביאל אליפור ושמואל בר סב, על החלטתו של בית המשפט לתביעות קטנות בבירה, במסגרתו הוטל על חברת אל-על לפצותם באופן חלקי בלבד בשל סגירת שערי העליה לטיסתם מוקדם מהצפוי.

אליפור ובר סב רכשו מאל-על זוג כרטיסי טיסה מפרנקפורט לתל אביב, כאשר שעת ההמראה נקבעה ל-14:20. השניים התייצבו בשדה התעופה כבר בשעה 12:00, אולם לא איתרו את השער המסוים שבו היה צריך לבצע את הבידוק הביטחוני ואת מסירת הכבודה.

לאחר בירור הגיעו אל השער בשעה 13:30 - חמישים דקות קודם ההמראה - אולם אז נודע להם כי הטיסה כבר נסגרה, ואין הם יכולים לעלות למטוס. השניים רכשו כרטיסי טיסה חלופיים והגישו את תביעתם, שכללה גם את עלות הפסד שעות עבודה.

בבית המשפט לתביעות קטנות נקבע, כי אל-על הזדרזה בסגירת הטיסה ובמסירת מקומותיהם של התובעים ללקוחות אחרים. על-פי ממצאי פסק-הדין, סגירת השערים באופן רגיל נעשית 45 דקות קודם יציאת הטיסה, ואילו במקרה דנן "נסגרו השערים לפחות חמישים דקות לפני המועד".

לאור-זאת, מצאה הערכאה הראשונה, כי אל-על הפרה את חובת הזהירות כלפי הלקוחות. במקביל נקבע, כי גם על התובעים מוטל אשם תורם, מאחר שבזבזו "כשעה וחצי שבה המתינו מבלי לעשות דבר".

בית המשפט התבסס בהחלטתו על כך שנוסעי הטיסה האחרים הצליחו למצוא את שער היציאה ולהגיע אליו במועד. בנסיבות אלה, נפסק, ראוי להטיל על אליפור ובר סב, אשם תורם בשיעור של 50%.

שני התובעים בחרו, כאמור, להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. לאחר בחינת טענות הצדדים, קבע בית המשפט, כי משעה שנקבע בערכאה הראשונה כי התובעים - בין שחדלו לחפש את השער ובין שלאו, בין שישבו באפס מעשה ובין שפעלו במיומנות המצופה מנוסעים בטיסות - הגיעו מבעוד מועד לשער הטיסה, שוב לא היה מקום לנתח את פעולותיהם בפרק הזמן שקדם למועד ההגעה לשער הטיסה.

"נוסעים יכולים לעשות פעולות שונות בשדה התעופה, והמועד הקובע מבחינתם הוא המועד שבו הם נדרשים להגיע לשער הטיסה. אם הטיסה נסגרה קודם זמנה, לא יכולה המשיבה להלין על המבקשים, ולהטיל עליהם את הסיכונים הנובעים מהזדרזותה שלה להעביר את הכרטיסים לידי אחרים".

לאור-זאת, נקבע כי אל-על תפצה את התובעים במלוא מחיר הכרטיס החלופי שרכשו בסכום של כ-1,700 שקלים, תשלם 500 שקלים נוספים עבור ההוצאות האחרות שנגרמו לשניים בשל החמצת הטיסה, וכן תוסיף סכום של כ-500 שקלים עבור הוצאות ההליך עצמו.

בסיכום הדברים, בחר בית המשפט להביא את דעתו בעניין ריבוי התביעות בענייני צרכנות.תביעות מעין אלו, נקבע, "אינן בגדר מתכון מומלץ מבחינת ספקי השירות. אין מקום לנהל מאבק עם הצרכנים ואין מקום לבוא עמם בחשבון או ללמד אותם לקח"

כאשר מתרחש מחדל אצל הספק, נקבע, "מן הראוי הוא שהספק ישלם לצרכן את חסרון הכיס הממשי שנגרם לו. דרך זו מהווה ערובה בטוחה לבניית מוניטין ראויים, להפחתת מפלס המתח בין בני החברה, ובסופו של יום גם להתמתנות הטרוניות והמענות של הלקוחות, שמקורן לא פעם בתחושה שלא ניתן מענה רציני לטענות אודות שירות לקוי".

נכון אומנם, ציין השופט אוקון, שכל הצדדים צריכים לנהוג זה כלפי זה בתום לב ובדרך מקובלת, "אולם, הספק הוא זה הצריך לספק את השירות ללקוחותיו, ושירות אין משמעו ניסיון פרסומי ומאמץ שיווקי להגדיל את מספר הלקוחות מראש, ובחינת אופיים של הלקוחות, מיומנותם ועמידתם בדרישות הספק לאחר מכן. את שהספק הבטיח - עליו לקיים".