בית המשפט לתעבורה בירושלים זיכה (א', 25.12.05) את מר גל גגולה מעבירת עצירת רכבו באיזור אסור, לאחר שנקבע כי השוטר שרשם את הדוח לא הקשיב לטענותיו של הנאשם לגבי נסיבות המקרה.
ראשיתה של הפרשה בינואר השנה, עת גגולה קיבל הודעת תשלום קנס, על-פיה עצר את רכבו בצד הדרך היכן שמוצב תמרור המורה על איזור קנס מוגדל.
לגרסתו של הנהג, הוא היה בדרכו הביתה מקניות עם בתו הקטנה בת השבע, כשלפתע, בסמוך למקום האירוע, אמרה לו בתו כי היא חשה ברע. האב המודאג עצר את הרכב בצד הדרך, והילדה ירדה לשולי הדרך כדי להקיא.
באותו הזמן הופיע במקום שוטר, והחל לרשום לו דוח. גגולה טוען כי ביקש להסביר את האירוע לשוטר אך השוטר סירב לשמוע אותו.
במקום-זאת, אמר לו השוטר כי "נמאס לו כבר מכל ההסברים", רשם את הדוח מבלי לשמוע את טענותיו ושם את הדוח על האוטו כ-"דוח הדבקה" - וזאת, מבלי שמילא את פרטי הנהג, אלא את פרטי הרכב בלבד.
התנהגות זו הכעיסה מאוד את הנאשם, והוא ביקש להישפט בפני בית המשפט. לאורך כל התנהלות משפטו, דבק הנאשם בגרסה שהציג.
מטעם המדינה העיד השוטר שרשם הדוח, וטען כי אינו זוכר את האירוע מעבר לכתוב במזכר. לטענתו, לא ייתכן כי ייתן דוח לנהג בנסיבות מעין אלו - אפילו אם היה מתחיל ורושם דוח כזה עקב טעות, היה מבטלו ורושם מזכר המסביר את מה שאירע.
עוד טען השוטר, כי לא ייתכן ונהג ישהה באוטו במקרה שכזה, ומן הסתם ירד ממנו כדי להיות לצד בתו. ולכן לא ייתכן שיש אמת בסיפור.
שופט בית המשפט אברהם נ. טננבוים, בחן את טענות הצדדים, וציין בראשית דבריו כי אין חילוקי דעות כי הנאשם היה ברכבו - גם על-פי הרשום בדוח. השאלה שנשאלה, אפוא, היתה, מדוע רשם השוטר לנאשם דוח הדבקה ולא ביקש את פרטיו על-מנת לרשום את הדוח על שמו.
בית המשפט לא קיבל את גירסת השוטר, על-פיה דוח הדבקה נעשה במקרים שבהם אדם אחד הביא את הרכב וחנה במקום אסור, ואדם אחר ניגש אחר כך לקחת אותו מהמקום. (במקרה כזה אי אפשר להאשים את האדם השני בעצירה, והאחריות מועברת ב"הדבקה" אל בעל הרכב עצמו). טיעון זה, קבע השופט, הוא מעניין כשלעצמו אך אינו רלוונטי למקרה, משום שהנאשם היה ברכב.
"לא הצלחתי להבין" אמר השופט טננבוים, "מדוע לא שאל השוטר את הנאשם לגרסתו. אחד מכללי הצדק הטבעי שאין עליהם חולק הוא כי ישנה זכות לבעל העניין להשמיע את דברו".
לאור-זאת, סקר בית המשפט את הפסיקה המכירה בזכות השמיעה של האזרח, וקבע כי "מכל אלה עולה כי יש זכות עומדת בפני עצמה לשימוע. אפילו במקום שבו ידועים הטעונים וברור וגמור כי אלו לא יעמדו לאזרח, חובה על הרשות לשמוע את האזרח. והדברים אמורים בכל פקיד ופקיד של הרשות המפעיל את סמכותו, החל מבית המשפט העליון וכלה באחרון הפקידים והשוטרים".
במקרה דנן, נקבע, "ברור וידוע כי לו היה השוטר שואל את הנאשם לדעתו, והיה מקבל את גרסתו לגבי הבת, היה ניתן לבדוק זאת בו במקום. אם הגרסה הייתה שונה, לא היה יכול הנאשם להעלות כעת את גרסת הבת. אולם משלא נשאל על כך, ודבר לא התבקש ממנו, על כורחנו חייבים אנו לקבל את גרסת הנאשם שלא נסתרה כלל".
בית המשפט אף הוסיף, כי בנסיבות מסוימות גדולה סמכותו של שוטר מסמכותם של בתי-המשפט. לשוטר ניתן שיקול הדעת מתי ואיך לרשום דוח, ומנגד, בתי-המשפט כמעט ואינם יכולים לבטל כתבי אישום או קנסות שהוטלו על אזרחים, מהרגע שבו החל השוטר להניע את גלגלי התהליך.
"יחד עם סמכות מרחיבה זו, באה גם האחריות. לא ייתכן ששוטר ירשום הודעת תשלום קנס לאזרח כלאחר יד וללא שישמע בצורה הוגנת את תגובת האזרח. אחרי ככלות הכל, יתכן מאוד כי לאזרח יש הסבר שאם ישמע על-ידי השוטר ישנה את החלטתו. דומני שהדברים ידועים וישנה הסכמה לגביהן, אולם כנראה קשה יותר לבצעם".
בסיכום דבריו, ציין בית המשפט גם את זכותו של הנאשם לפיצוי עבור הוצאות הגנתו, במקרה של משפט שנפתח שלא כדרך קובלנה ולא היה בו יסוד לאשמה.
"במקרה שלפנינו לא מדובר על טעות סבירה אלא על התנהגות שאסור שתקרה. ככלל, מן הראוי שכל שוטר ידע שיחד עם סמכותו הרחבה באה גם אחריותו ועליו להתנהג בזהירות יתירה בעניין זה. הודעת קנס ו/או זימון לבית משפט שיוצאים תחת ידיו צריכים להיות נקיים ומושלמים כמידת האפשר".
לאור האמור לעיל, בחר בית המשפט לזכות את הנאשם, והורה למדינה לפצותו בהוצאות משפט בסך 200 שקלים.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה