75% מכלל צוותי חדרי המיון בבתי החולים בישראל חוו אלימות, ולרוב (87%) מדובר באלימות שכוונה כלפיהם. כך עולה (יום א', 6.11.05) ממחקר שנערך על-ידי פרופ' שמחה לנדאו, מהאוניברסיטה העברית, עבור המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות.
המחקר נערך בין השנים 2002-2003 בחדרי המיון של כל 25 בתי החולים הכלליים העיקריים בישראל.
מממצאי המחקר עולה, כי אומנם רוב האלימות הינה מילולית, אך שיעורים גבוהים יחסית היו חמורים יותר: בקרוב לשליש מהמקרים
(29%) מדובר באיומים מילוליים, וב-16% מדובר באלימות פיזית.
קיים קשר הדוק בין קורבנות לאלימות ותפקיד
אלימות פיזית מופנית בעיקר כלפי אנשי הביטחון וכן חובשים ואלונקאים ואילו איומים מילוליים מופנים כלפי צוות הרופאים, וכן כלפי קבוצות העיסוק האחרות כגון: אחיות, עובדים מינהליים, מעבדה, רנטגן, עוס"ים, וכו'. על-פי הנתונים, אנשי הביטחון המותקפים הינם בעיקר גברים צעירים עם ותק מועט שאינם רואים במקצוע זה כקריירה.
לדברי המרואיינים שחוו אלימות כלשהי, התוקף הינו לרוב גבר, בגילאי 26-35, ישראלי וותיק (66%) או בן מיעוטים (20%). כאשר רוב מקרי האלימות מתרחשים במשמרת הערב, כשהצוות מצומצם יותר, ומאידך המרפאות הקהילתיות (קופות החולים) אינן פועלות (כולן או חלקן). מקרי האלימות מתרחשים לרוב כאשר חדר המיון היה עמוס במידה בינונית או רבה. בעומסים קלים מאוד או קשים מאוד, שכיחות האלימות נמוכה יותר.
בדוחות האירוע יש יותר דיווח על אלימות פיזית מאשר בשאלוני הצוות. דבר זה נובע מכך שרוב הדוחות נלקחו מרישומי מחלקות הביטחון, שמעצם טיבן מתעדות בעיקר את האירועים החמורים יותר. לעומת זאת, רוב האירועים עליהם דיווחו אנשי הצוות כלל לא הגיעו לכדי תיעוד רשמי בטפסי בית החולים או לתלונה במשטרה.
גורמי האלימות
הגורמים השכיחים ביותר לאלימות כלפי הצוות הרפואי הם: המתנה ארוכה, חוסר שביעות רצון מהיחס ו/או מהטיפול הרפואי.
עוד עולה, כי גורם חשוב לאלימות הינו הפער התרבותי בין הפונים ונותני השירות, בעיקר כשמדובר באוכלוסיות ספציפיות כמו: עולים, ערבים, בדואים, וכו'. מנתוני מהחקר עולה, כי ישנם אנשי צוות שבשל יחסם הגרוע לפונים מהווים מטרות שכיחות לאלימות מצד חולים ו/או מלווים.
נמצא כי המבנה הפיזי של חדר המיון הינו גורם חשוב: חדר מיון קטן שאינו מכיל את כולם, יוצר תחושת עומס ומגביר סיכויי האלימות. לעומת זאת, כאשר מבנה חדר המיון הורחב, פחתה בו האלימות. גם שינוי ארגוני, כגון: קיום אחות ממיינת בשלב הראשוני של פניה למיון מפחית משמעותית את זמן ההמתנה וכך את פוטנציאל האלימות.
על-פי הממצאים, ברובם המכריע של מקרי האלימות בחדרי המיון, מוזעק קצין הביטחון, אך רק במיעוט קטן של המקרים (רבע) ישנו מילוי טופס רשמי על המקרה. שיעור הדיווח בולט בעיקר בין אנשי הביטחון (56%), ונמוך הרבה יותר בתפקידים האחרים כגון: אלונקאים, סטז'רים, או מתמחים (5%, 7%, ו-13% בהתאמה). הסיבה המטרידה ביותר לאי דיווח רשמי שניתנה (22% מהמקרים) היא החשש מאיומי התוקף. סיבה נוספת לכך, היא שאנשי צוות מפחדים למלא את הטפסים מאחר והם אינם רוצים להיות "מסומנים" כמעורבים במקרי אלימות.
תוצאות האירוע לגבי המותקף:
אנשי הביטחון מרגישים פחות מאוימים וחרדים מכולם, מאחר וההתמודדות עם האלימות הינה חלק בלתי נפרד מהגדרת התפקיד שלהם. גם אפיוניהם האישיים מאפשרים להם להתמודד בצורה טובה יותר עם אלימות בהשוואה לקבוצות האחרות אשר מגלים במידה רבה תחושות של פגיעות, איום, חוסר אונים ואף חרדה.
רוב המותקפים ציינו, כי ככלל התייחסותם למפרי סדר הינה רגילה. אולם מעבר למכנה משותף זה, מצד אחד הם זהירים יותר ולעיתים מגבילים מגע עם מפירי סדר, אך מצד שני הם סבלניים יותר ומתייחסים לדרישות הפונים ביתר הבנה.
נמצא, כי בעלי המקצועות הפגיעים ביותר לאלימות הם האחיות, לאחר-מכן המאבטחים, הרופאים המתמחים ולבסוף הסטז'רים. הרופאים המומחים ושאר ממלאי התפקידים נתפסים כפחות פגיעים.
קיים פער בין תפיסת מצב כללית לבין השלכות אותו מצב על האדם עצמו: רובם ציינו כי האינתיפאדה הגבירה את רמת האלימות בבית החולים, אך מאידך רק מיעוטם ציינו שהאינתיפאדה הפחיתה את תחושת הביטחון האישי שלהם. ניתן לראות זאת כמעין מנגנון הגנה, בדומה לתחושה של "לי זה לא יקרה".
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה