ט"ו באב - יום שבירת המגל

ט"ו באב נחוג כחג עממי בישראל. לפי פרשני ספר שופטים החג קיים עוד מתקופת המקרא.

במסכת תענית מסופר, שביום זה יצאו בנות ישראל רווקות בכלי לבן שאולים, שלא לבייש את מי שאין לו, וחולות (רוקדות במעגלים). בתו של מלך שאלה כלי לבן מבת כהן גדון, ובת כהן גדול שאלה מבת הסגן. כל בחור שלא לקח עדיין אישה היה פונה לשם לבחור אישה כלבבו.

היפהפיות שבהן היו אומרות: תנו עיניכם ליופי, שאין האישה אלא ליופי.

המיוחסות שבהן היו אומרות: תנו עיניכם למשפחה (ייחוס), שאין האישה אלא לבנים.

הבינוניות, העניות והמכוערות שבהן היו אומרות: קחו מקחכם לשם שמיים, ובלבד שתעטרונו בזהובים. במילים אחרות, לאחר שתקשטו אותנו נהיה גם אנו יפות.

במסורת מצויינות סיבות נוספות לקביעת החג:

* ט"ו באב חל בליל ירח המלא, הסמוך ליום הארוך ביותר בשנה, בעוד שבפולחנים פאגניים רבים מצויין היום הארוך ביותר לחגיגות, קבעו חז"ל תאריך זה כתאריך של אהבה המציינת את המשך קיום האומה וכיום בו מוגבר לימוד התורה.

מיום זה תש כוחה של החמה. היום נקרא יום תבר מגל - יום שבירת המגל, כאשר הכוונה למגל הכורת את העצים למערכה בבית המקדש. כריתת העצים נפסקת משום שהם עלולים להתליע כתוצאה מכך שכוחה של השמש חלש. מיום זה הימים מתצרים והלילות מתארכים, מה שמחייב לימוד תורה מוגבר יותר בלילות.
* התרת נישואים עם בני בנימין, והתרת נישואים בין השבטים - בסיפור פילגש בגבעה בספר שופטים נרמז לראשונה ט"ו באב. יום זה מצוין כחג שנחוג "מימים ימימה". התאריך אינו מאוזכר במפורש, ומסורת חז"ל קובעת את התאריך ט"ו באב. מעשה פילגש בגבעה היה אונס של אשה משבט יהודה בידי אנשים משבט בנימין שגרם למותה. בעקבות המעשה נלחמו שאר שבטי ישראל בשבט בנימין מלחמ מרה ואף נדרו שלא לחתן בנותיהם עם בני שבט בנימין. שבט בנימין כמעט ונכחד מחוסר נשים, והפתרון לבעיה שניתן לרווקי בנימין היה להגיע אל כרמי שילה בזמן החג ו"לחטוף" מבין המחוללות את האישה הראויה.

"וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל. וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֶת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן. וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג יְהֹוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה. וַיְצַוֻּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן".

בתקופה מאוחרת יותר הותר להינשא עם בני שבט בנימין, מאחר שהנדר אינו חל על צאצאי הנודרים. חז"ל ייחסו את יום התרת הנדר לט"ו באב.

* גם איסור החיתון בין השבטים - איסור שמקורו בבעיות הסבת ירושה משבט לשבט - בוטל באותו תאריך ובטענה דומה, דור לאחר הכניסה לארץ, שנים רבות קודם לכן.

* מחילת מתי-מדבר - מידי שנה היו מתים אלפי בני אדם בליל תשעה באב. ביום ט"ו באב של אחת השנים כלו מיתות אלו שבאו כעונש על חטא המרגלים.

* קבורת הרוגי העיר ביתר - הרוגי העיר ביתר היו רבבות, והרומאים אסרו להביאם לקבורה. ברישעתם עשו מגופותיהם גדרות לכרמים. על-פי המסורת נעשה נס וגופותיהם לא הסריחו או נרקבו. ביום ט"ו באב הותר לקוברם.

בימינו ט"ו באב אינו חג, אך נזכר כמועד במשנה:

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים...

בזמן הגלות, בשל האבל, הצרות והריחוק, השתכח מעמדו של החג. חילונים בישראל מציינים את היום כמעין ולנטיין דיי (Valentine Day) במסיבות, ובבתי הכנסת מצויין היום באי אמירת תחנון.