בכיר בתנזים רמאללה: השחיתות ברשות מנעה מאיתנו את קצירת פירות אוסלו

"השורשים לפרוץ האינתיפאדה טמונים בתהליכים פנימיים שעברה החברה הפלשתינית ולא בהתהגותה הישירה של ישראל", כך מסר בחקירתו נאצר אב-חמיד, מבכירי התנזים ברמאללה. לדבריו, הרחוב הפלשתיני היה מתוסכל מהמצב הכלכלי ומנהיגי האינתיפאדה הראשונה היו מתוסכלים מחוסר הצדק ומכך שלא נהנו מפירות הסכמי אוסלו.

הסכמי אוסלו לא קידמו את העם הפלשתיני, ולמרות ההסכמים המשיכו אסירים פלשתינים לשבת בבתי הכלא. נאצר הדגיש, כי נושא האסירים היה חשוב יותר מאשר מחלוקת על החזרת שטחים או השליטה בהר הבית.

בחקירה אמר נאצר, כי עבורו ועבור פעילים נוספים ברמתו נוצרה מציאות שאינה מאפשרת שלטון תקין בשל הדפוס המעוות לפיו יאסר ערפאת היה הנשיא, ומצד שני העם הוא התערב בסוגיות פשוטות, אך לא היה ניתן לקדם דברים ללא מעורבותו הישירה של ערפאת.

נאצר וחבריו חשו כי באמצעות הבערת השטח ופעילות מול ישראל כאויב, יסבכו את הרשות ויפגעו במסגרת המושחתת. נאצר ציין במפורש, כי לדעתו, ביקור שרון בהר הבית אינו הגורם לפרוץ האינתיפאדה, אלא רק הגפרור שהצית אותה. לולא ביקור שרון היתה האינתיפאדה פורצת בכל מקרה.

בניגוד לאינתיפאדה הראשונה, טוען נאצר, האינתיפאדה הזאת היתה מאופיינת בפעילות של פעילים צבאיים ולא יציאה עממית לשטח. באינתיפאדת אל-אקצא חשבו נאצר וחבריו בתנזים, כי זו ההזדמנות להפוך את הקערה על פיה, וציין כי מאז שאף לכך שהשטח תמיד יבער.

נאצר אבו-חמיד מבכירי תשתית הפת"ח באזור רמאללה, נעצר במהלך חומת מגן. בחקירתו ציין, כי לאחר ששוחרר מהכלא הישראלי ב-1999 עמד בפני מציאות חדשה, בה שלטו אנשי צמרת אש"ף שהגיעו מן 'החוץ', ועימם ניהלה ישראל מגעים טרם ואחרי כניסתם לשטחים. לדבריו, איש 'הפנים' לא יכול היה לקבל אף משרת מנכ"ל משרד ממשלתי וכי תפקידים מסוג זה היו שמורים לאנשי רשות, אותם תיאר כ'מקורבים לצלחת'.

בראשית האינתיפאדה ביצעו נאצר ואנשיו ירי משטח A, ובשלב מאוחר יותר החלו בביצוע פיגועים בצירים עוקפים. לדבריו, התנהלות הפעילים היתה חופשית, ולתחושתו לא היתה לבכירי הרשות שליטה עליהם. אנשי התנזים זכו ברחובות לאהדה רבה, אשר להערכת נאצר נבעה מתוך הביקורת הפנימית כלפי הרשות. תמיכה ציבורית זו עודדה אותם להמשיך ולבצע פיגועים.

נאצר ציין, כי המעבר לפיגועים בצירים עוקפים נבע מתוך לחץ הרשות לפעול מחוץ לשטחי A, וכן נוכח הביקורת של הרחוב הפלשתיני עצמו על כך שאנשי תנזים יורים מבתים של אזרחים.

במחצית שנת 2001 פנה ראאד כרמי, ראש תשתית התנזים בטולכרם, אשר נהרג במהלך פעילות יזומה של כוחות צה"ל, אל נאצר, ועידכן אותו על פיגוע שביצע ושכתוצאה ממנו נהרגו שני חיילי צה"ל. נאצר וראאד העריכו כי בעקבות פיגוע הירי נקבעה ישיבת קבינט ביטחוני מדיני של ממשלת ישראל. מכאן הבינו, כי הפיגועים בצירים העוקפים הביאו לידי העברת יוזמה לידיהם, וכך נוצר מצב שבו בעקבות פיגוע היתה ממשל ישראל מזמנת את הקבינט ומגיבה. מבחינה צבאית, חיזקו הפיגועים את המורל והמוטיבציה של המפגעים.

בתחילת שנת 2002 עברו נאצר ואנשיו לבצע פיגועי התאבדות בתוך שטחי ישראל. נאצר זיהה כי קיים סחף בציבור הקורא לבצע פיגועי התאבדות. הוא ציין, כי במהלך שנת 2002 - אנשים מהרחוב באזור רמאללה פנו אליו וביקשו ממנו לאפשר להם לבצע פיגועי התאבדות.

כמו כן ציין נאצר, כי המימון לפעילות הצבאית ניתן מראשית האינתיפאדה, ממרואן ברגותי, דרך עוזרו של אחמד ברגותי. מקור הכספים היה אוצר הרשות. נאצר ציין כי היה עליו למלא מכתב ובו בקשה לסיוע כספי ממוען לערפאת, אותו העביר למרואן ברגותי. ערפאת היה חותם על הבקשה וקובע את הסכום. הכספים ניתנו לנאצר על גבי המחאות של משרד האוצר. נאצר ציין, כי לעיתים היו מקבלים סכומים של אלפי דולרים.

נאצר ציין, כי בראייה עתידית הוא אינו רואה בערפאת דמות שניתן לעשות עימה שלום, שכן הוא לא השכיל לעבור את הקו שבין מנהיג מהפיכה למנהיג מדינה. כמו כן ציין כי במפגשים של פעילי השטח עם ערפאת במהלך האינתיפאדה השתמש ערפאת במושגים אנכרוניסטיים הראויים יותר לעידן הישן ולא לאדם המנהיג מדינה.

מתוך דבריו של נאצר מצטיירת תמונה של לחצים פנימיים בתוך הרחוב הפלשתיני כתוצאה מאי שביעות הרצון מההנהגה הפלשתינית, והשפעתם של לחצים אלה על מאפייני הפעילות של הפת"ח. הדבר בא לידי ביטוי הן בציפייה מראש לעימות, והן בהתפתחות הפעילות הצבאית של הארגון החל מפיגועי ירי ועד לפיגועי התאבדות בתוך שטחי ישראל.