בג"צ הותיר על כנו צו ההגבלה על פדרמן

בית המשפט הגבוה לצדק דחה (יום ב', 01.08.05) את ערעורו של נעם פדרמן, כנגד "צו הפיקוח המיוחד" שהוציא נגדו מפקד פיקוד המרכז, במסגרתו נאסר עליו לצאת את ביתו. צו זה החליף צו קודם שהטיל על פדרמן מעצר בית חלקי בלבד. פדרמן ערער לבג"צ על החלטת ועדת הערעורים, שבחרה לדחות את ערעורו הראשון כנגד הצו המיוחד.

בין היתר קובל פדרמן, כי צו הגבלה הקודם שהוצא כלפיו, היה מידתי ומאוזן, ואילו הצו הנוכחי מחמיר עימו יתר על המידה. לטענתו, לא היה מידע ספציפי חדש וחמור נגדו, הוא הקדיש מזמנו להתמחות במשפטים, ומעצר הבית המלא אינו מאפשר לו להתפלל במניין, פוגע בבריאותו, ומונע ממנו להתפרנס.

בתגובת המדינה נטען, כי על-פי מידע חסוי שבידי גורמי הביטחון, העותר מעורב ב"פעילות אלימה וחשאית המסכנת את ביטחון המדינה והאיזור ובכלל זה הסתה לפעילות אלימה על-רקע תוכנית ההינתקות". כמו כן נטען, הצו החדש עניינו "טעמי ביטחון החלטיים", ולא נפלו פגמים באופן ניהולו של הדיון בועדת הערעורים.

הרכב השופטים הכולל את השופטת אילה פרוקצ'יה, השופט אליקים רובינשטיין והשופט סלים ג'ובראן קבע, כי על-רקע החומר החסוי בו זכה לעיין, היה טעם בהוצאת הצו המיוחד.

"החומר שבו עיינו מצביע על מסוכנותו של העותר לביטחון, במיוחד בתקופה הרגישה דהאידנא, שאליה מתייחס הצו. החלטת ועדת הערעורים נראית לנו מאוזנת, שקולה ונכונה, ואכן טעמי ביטחון החלטיים מצדיקים את ההחמרה בהגבלות שהוטלו על העותר, גם נוכח הפרותיו בעבר, אך במיוחד נוכח דברים שבחומר החסוי הקשורים בהתנהגותו בתקופה שקדמה לצו הנוכחי".

בית המשפט ציין, כי אי הצגת החומר החסוי לנוגע בדבר, קרי העותר בענייננו, הוא כלי שיש בו הכרח בל יגונה, אשר מטיל "חובה מיוחדת ומוגברת על גורמי השפיטה במערכת הצבאית, ועל בית משפט זה כשהדברים עולים בפניו (והם עניין שכמעט בכל יום), לבדוק היטב את אשר לפניהם, בשמשם גם כמעין פה למי שהחומר הוחסה בפניו".

בנוסף, התייחס בית המשפט גם לטענותיו הספציפיות של העותר. בין היתר נקבע, לעניין התפילות, כי הצו אינו אוסר על אנשים לבקר בביתו של העותר, ולכן אין מניעה כי כל עוד הצו בעינו יבואו תשעה לביתו ויקיימו מניין. באשר לעבודה, יאפשר בית המשפט לעותר לקבל עבודות בביתו, אם בכתיבת חוות דעת משפטיות למאמנו ואם עבודות אחרות שניתן לבצען בין כתלי הבית.

במקביל להחלטה מתח ביתה משפט ביקורת על אנשי השב"כ: "לא נימנע מלומר שבעינינו נראה בלתי ראוי כי יועצת משפטית מטעם השב"כ תיגש אל עד איש שב"כ, בעת עדותו, שלא ברשות הוועדה, ותנחה אותו, ויש מקום להוראות ברורות – בדבר שהוא מובן מאליו – שמעין זה לא יישנה, ובכל בקשה הקשורה לעדות יש לפנות לוועדה (או לבית המשפט) ולא שפלוני ינהג כעושה בתוך שלו...".

בסיכום דבריו, קבע בית המשפט, כי במקרה של העותר "כל האינדיקציות למסוכנותו לביטחון, גם אם אין הן הופכות בנסיבות הראייתיות לתיקים פליליים, קיימות בחומר החסוי, והדעת נותנת כי ידועות הן לעותר לא פחות מאשר לשירות הביטחון הכללי".

לאור זאת, בחר בית המשפט לדחות את העתירה.