בוטל "צו מרווה" לטובת בנק לאומי בשל הפרת חובת הסודיות

בית המשפט המחוזי בתל-אביב ביטל בשבוע שעבר (26.7.05) "צו מרווה", שניתן לבקשת בנק לאומי על נכסיו של אלי אלחדף.
מדובר בצו להגבלת שימוש בנכס, לרבות כזה המצוי מחוץ לתחומי המדינה, אשר ניתן במקרה בו קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק-דין.

הצו הוצא לבקשת הבנק במסגרת תביעה בסדר דין מקוצר נגד חברת אם.בי.אי. זכייניות בע"מ, ונגד אלחדף ואחיו, מכוח כתב ערבות לחובות החברה עליו חתמו השניים.
עם הגשת התביעה, הגיש הבנק גם בקשה למתן צו להגבלת שימוש בנכס במעמד צד אחד, וזאת לאחר שהסתבר לבנק שאלחדף עתיד לקבל סך של כשלושה מיליון דולר ישירות או באמצעות תאגיד שבשליטתו בגין עסקת מכר של זכויות בחברת POKKA B.V.
הבקשה לצו אושרה על-ידי רשם בית המשפט, ואלחדף הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי.

בראשית פסק-דינה בחנה השופטת שרה דותן את דרישות החוק להוצאת "צו מרווה", וקבעה כי על הבנק "להראות קיומה של עילת תביעה, הנתמכת בראיות מהימנות לכאורה, קיומו של חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצועו של פסק הדין לכשינתן וכן העדר נכסים בישראל ובמקביל זכויות בנכס שלגביו מתבקש הצו".

בהמשך הדברים, קבע בית המשפט, כי בנסיבות המקרה הצליח הבנק להראות הן את קיומה של תשתית ראייתית לכאורה התומכת בתביעתו, והן את קיומו של חשש ממשי להכבדה על ביצוע פסק הדין, עובדה המצדיקה שימוש ב"צו מרווה" ביחס לנכסים בחו"ל.

מנגד, נבחנה טענתו העיקרי של אלחדף, כנגד השימוש שעשה הבנק במידע שהגיע לרשותו במהלך טיפול בחשבונו של לקוח אחר, אשר אינו קשור למחלוקת שבינו לבין הבנק.
נטען, בין-היתר, כי הבנק עשה שימוש בהסכם שנמסר לו על-ידי לקוח שחשבונו מתנהל בבנק, ללא הסכמתו, תוך הפרתה של חובת הסודיות הבנקאית ובניגוד לחוק הגנת הפרטיות.

בתצהיר של נציג הבנק לא צויין מקור המידע אולם בחקירה הנגדית הצליח ב"כ של אלחדף לחלץ מפי העד כי על ההסכם נודע לו מפי עובדת אחרת של הבנק, שההסכם הגיע לידיה במהלך טיפולה בחשבונו של צד ג'.

מול בית המשפט עמדה השאלה, האם היה זה מחובתו של הבנק להגיש תצהיר של אותה עובדת, על-מנת שתעיד על מקור המידע ונסיבות קבלתו, והאם יש בהימנעות מהגשת התצהיר כדי להשליך על קבילות המידע, בין היתר, בשל העובדה שלא הוכחה הסכמתו של צד ג' לשימוש שנעשה במסמך.

לאחר בחינת עובדות המקרה, נקבע כי נסיבות מסירתו של המסמך לידי העובדת הינם בתחום ידיעתו של הבנק בלבד, ואין בידיו של אלחדף אפשרות גישה לאותו מידע.

"בענייננו כאמור, הנטל להוכיח את הטענה כי הבנק מנוע מלהגיש את הראיה מוטל על שכם המערער אולם הנסיבות באשר להסכמת הלקוח להצגת המסמך מצויות בתחום ידיעתו הבלעדית של הבנק ומכאן שהנטל להבאת הראיה מוטל היה על שכמו".
מכאן, שבנסיבות העניין, הבנק נמנע מהצגת הראיה הטובה ביותר, עדותה של העובדת.

לאור-זאת, הגיע בית המשפט למסקנה, שאלחדף הצליח להראות כי השימוש בהסכם שעליו הסתמך הבנק נעשה בניגוד להוראות חוק הגנת הפרטיות.
"מאחר שנסיבות קבלתו של המסמך, ככל שהדבר נוגע להסכמתו של הלקוח לא הובהרו די צורכם, לא הונחה התשתית הראייתית והמשפטית אשר הצדיקה מתן היתר לשימוש בו".

בסיכום הדברים, בחרה השופטת דותן להוסיף, כי: "השימוש שעשה הבנק בהסכם שהגיע לידיו במסגרת הטיפול בחשבונו של לקוח ולמטרות חשבונו מעורר תהיות ואי נוחות; ולהשקפתי על בית המשפט למנוע שימוש במידע מסוג זה, אלא אם כן הוכחה הסכמתו של אותו לקוח לשימוש הנוסף שביקש הבנק לעשות בו; וזאת מן הטעם שצד ג' אשר הציג בפני פקידת הבנק מסמך הנוגע לחשבונו, היה רשאי להניח שהבנק מצווה על שמירת סודיות המידע; ולפיכך לא היתה לו כל סיבה לדרוש מפורשות שלא יעשה בו שימוש נוסף. נראה, כי במערכת היחסים המיוחדת שבין בנק ולקוח יש להניח כי המידע נמסר אך ורק למטרה מסוימת וכל סטיה ממטרה זו טעונה היתר מפורש".

אי-לכך, קיבל בית המשפט את הערעור והורה על ביטול "צו המרווה".