ארגון ה-IRA יניח את נשקו היום אחר הצהריים (ה', 28.7.05). בהצהרה אשר פורסמה על-ידי הארגון הרפובליקני נאמר כי הארגון ישים קץ למאבק המזוין ויפעל למען פתרונות של שלום. בהנהגה אמרו כי יזמינו שני עדים - אחד מהכנסייה הפרוטסטנטית ואחד מהכנסייה הקתולית אשר יצפו באירוע ההסטורי.
ארגון הטרור, או כפי שיכנוהו הרפובליקנים המחתרת האירית, נחשב למי שעומד מאחורי מותם של כמחצית מ-3,000 הקורבנות שגבה המאבק בצפון אירלנד בשלושת העשורים האחרונים. בהודעתו נאמר: "כל הלוחמים קיבלו הוראה להניח את נשקם עד השעה 16:00 (שעון בריטניה) וכל המתנדבים הונחו לפעול רק בדרכים לגיטימיות". כמו כן מסר הארגון כי הוא מבטיח להתפרק מנשקו תוך פרק זמן מוגדר.
עוד נקראו חברי הארגון שלא לעסוק בכל פעילות אחרת כלשהי. אם כי לא היתה מצורפת להצהרה התנצלות כלשהי על כ-30 שנה של אלימות בה נהרגו ונפצעו רבים. עוד נאמר בהצהרה: "קיימת דאגה רחבה מכשלון שתי הממשלות והיוניוניסטים (פרוטסטנטים מתונים יותר, בחלקם הטוענים לאיחוד עם הממלכה הבריטית, ה.פ) להשתתף בתהליך השלום", מה שלדברי המנהיגים "יצר קושי רב".
החלטה להניח את נשקו של הארגון התקבלה גם לאחר דיונים פנימיים שהובילה זרועו הפוליטית של הרגון, מפלגת שין פיין. נשיא המפלגה, גרי אדמס, קרא לפעול באמצעים פוליטיים בלבד. בנוסף, יש לציין את החלטתה של בריטניה לשחרר את שון קלי מהכלא, לפני מספר ימים. קלי הוא אחד מהטרוריסטים הידועים ביותר של ה-IRA. הוא נשפט למאסר עולם על רצח של תשעה אזרחים כשפוצץ מזללת מזון מהיר בבפלסט שבצפון, ב-1993. הוא שוחרר ב-1998 במסגרת הסכם "יום שישי הטוב" (ראו בהמשך) אך לפני חודש הוחזר לכלא בטענה כי המשיך בפעילות טרוריסטים והפר את תנאי השחרור.
ראש ממשלת אירלנד, ברטי אהרן, אמר עוד בטרם פורסמה הצהרת הארגון, כי אירלנד עומדת בפני מהלך פורץ דרך. "אני מקווה, ואני מדגיש - מקווה, מפני שאני לא שולט על הכתיבה של ההכרזות הללו... אני באמת מאמין שבתוך ימים אנו נחזה בשינוי ענק במצב", אמר.
צבא רפובליקני אירי
ה-IRA הוא ארגון לא רשמי, חצי צבאי, אשר נלחם לקבלת עצמאות אירית מלאה מהשלטון האנגלי. לאחר הקמתו חתר הארגון וארגונים נוספים אשר התפצלו ממנו, לאיחוד הרפובליקה האירית וצפון אירלנד אשר נשארה חלק מבריטניה. ה-IRA נוסד בינואר 1919 ומטרתו היתה להביא לסופו של השלטון הבריטי באירלנד באמצעות כוח, ועל-ידי כך ליצור את התנאים הדרושים להקמת רפובליקה אירית עצמאית, מטרה שתתבצע באמצעות הזרוע הפוליטית של הארגון – "שין פיין".
במהלך מלחמת העצמאות (1919-1921), השתמש ה-IRA בטקטיקות של גרילה, שכללו מארבים, פשיטות וחבלה. פעילות זו כפתה על הבריטים לשאת ולתת על הסדר פוליטי, מצב שהוביל לפשרה דמוגרפית. בשנת 1921 חתמו השין פיין והשלטונות הבריטיים חוזה אנגלו-אירי אשר יצר מדינה חופשית השולטת בעשרים ושישה המחוזות הדרומיים ואזור צפון אירלנד על ששת מחוזותיו נשאר חלק מבריטניה. הארגון התפצל בשלב זה לשני מחנות, מצדדים ומתנגדים להסכם. מייקל קולינס מנהיג ה-IRA שהיה בעד ההסכם שילם על כך בחייו. ההסכם תורגם על-ידי מתנגדיו כהתקפלות ומכירת האידיאולוגיה, ונמצא מי שייקח את הרובה לידיו ויחסל את קולינס. המצדדים הפכו מאוחר יותר לצבא הרשמי של אירלנד חופשית, והמתנגדים החלו להתארגן למאבק נוסף שבמהלך 1922-1923 הביא להתנגשות אלימה בין שני הצדדים, והסתיים בניצחון הצבא "הרשמי".
ה-IRA המחתרתי המשיך להתקיים לאחר מכן וגייס כוחות נוספים שתמכו באירלנד רפובליקנית מאוחדת. מאוחר יותר ב-1936 הוכרז הארגון כבלתי לגאלי. במהלך 1939 ביצע הארגון מספר פיגועים ועקב כך נקטו האנגלים צעדים קיצוניים כנגד הארגון. פעולות הארגון במהלך מלחמת העולם השנייה הביכו את המדינה האירית החופשית, ומספר מחברי הארגון הוצאו להורג. בדצמבר 1948 הוקמה הרפובליקה האירית, לאחר שהמדינה האירית החופשית פרשה מחבר העמים בריטי.
במהלך שנות החמישים ועד שנת 1968 פעל הארגון במטרה לאחד את שני חלקי האי, אולם לא זכה לתמיכה של ממש מצד התושבים בחלקים שונים של האי. האדישות הציבורית התפוגגה בשנת 1968, כאשר אירים קתולים מצפון אירלנד ארגנו הפגנה מרשימה במחאה על אפליה בתחום זכויות ההצבעה, מצב הדיור והאבטלה, מצד הרוב הפרוטסטנטי.
הארגון מתפצל
אלימות מצד הפרוטסטנטים גררה למאבק ארגונים שונים, בהם ה-IRA, שהגיבו באלימות מצידם כלפי הפרוטסטנטים בצפון ונציגי הממשל הבריטי. מאבק פנימי שהתנהל באותה תקופה ב-IRA בשל חילוקי דעות לגבי עוצמת האלימות שנדרשת, גרמה לפיצול נוסף בארגון. בדצמבר 1969 לאחר ועידת השין פיין שהתקיימה בדבלין, התפצל הארגון "לרשמיים" ו"ארעיים". שתי הקבוצות תמכו באיחוד אירלנד, אולם "הרשמיים" שהיו מרקסיסטים נמנעו מפעולות אלימות לאחר 1972. ה"ארעיים" לעומת זאת המשיכו לראות בטרור את המכשיר העיקרי להשגת יעדיהם, ומאז 1970, ביצעו פיגועים, מארבים והתנקשויות באזרחים פרוטסטנטים ובחיילים בריטים אשר הוצבו בצפון אירלנד. החל משנת 1973 העבירו ה"ארעיים" את פעילות הטרור גם לאנגליה עצמה ולבירתה לונדון. בין 1970 לאמצע שנות ה- 90 נהרגו כ- 3,000 איש מהמאבקים בין ה-IRA לפרוטסטנטים והבריטים.
שביתות רעב
היריבות בין הבריטים הקתולים והפרוטסטנטים, נמשכה ביתר שאת במהלך שנות השמונים, ולוותה בטרור ובפעולות אלימות רבות. אולם התנופה וההכרה הבינלאומית שקיבל ה- IRA באה מכיוון לא צפוי, לאחר שבובי סאנדרס, חבר הארגון, מת בבית כלא בבלפסט בעקבות שביתת רעב, כמחאה על היותו מוגדר כאסיר רגיל ולא כאסיר פוליטי. מותו ומותם של 9 חברי ארגון נוספים בשנת 1981, גרר תגובה חריפה מצד הארגון, אולם הסימפטיה למאבק ה- IRA לשחרור ואיחוד אירלנד צברה תאוצה.
ב-1985 בריטניה והרפובליקנים האירים חתמו על חוזה אנגלו-אירי אשר העניק לרפובליקנים תפקיד מייעץ בשם הקתולים בעניינים הקשורים בצפון אירלנד. בעקבות חוזה זה הפכה ממשלת אירלנד בפעם הראשונה ל"שחקן" לגיטימי בצפון אירלנד.
כאשר ה- IRA והפרוטסטנטים ממשיכים בפעולות האיבה בתחילת שנות התשעים, בריטניה החלה במהלך של כינוס שיחות בין כל המפלגות באירלנד במטרה לכונן אסיפה חדשה בצפון אירלנד, ויצירת מערכת יחסים חדשה בין צפון אירלנד לרפובליקה האירית. השיחות הסתיימו ב-1992, אולם רק שנה מאוחר יותר הכריזו הבריטים והאירים על Downing Street Declaration, הסכם אשר מזמין את השין פיין ומפלגת הנאמנים הדמוקרטית להצטרף לשיחות לגבי עתידה של צפון אירלנד, במידה ויגנו את האלימות.
הרצון הטוב כלפי השין פיין קיבל חיזוק ב-1994, כאשר מנהיג השין פיין, גארי אדאמס, קיבל אשרת כניסה לארה"ב. ה- IRA מצידו הגיב בהכרזה על הפסקה מוחלטת של פעילות צבאית באוגוסט אותה שנה. הכרזה זו הובילה במהלך השנה לשיחות בין השין פיין והשירות הציבורי האנגלי, בפעם הראשונה מזה 22 שנים.
נסיונות לשביתת נשק
במהלך השנתיים הבאות הניסיונות להביא את ה- IRA להתפרקות מנשקו, גררו את הארגון להודיע על סיום שביתת הנשק מצידו , וגל של פיצוצים איים על התקדמות ההסכם בצפון אירלנד.
הסנטור האמריקני, ג'ורג' מיטשל, הציע פשרה שתוציא את התהליך מהקיפאון אליו נקלע, על-ידי הסכמה בריטית שתאפשר את התחלת המו"מ עם הארגון לפני שהאחרון התפרק מנשקו. מיטשל כינס את כל המפלגות, על בסיס ששה עקרונות מקובלים של הפסקת אלימות. ביולי 1997 הודיע ה- IRA על הפסקת אש נוספת, ובספטמבר הסכימו הפרוטסטנטים והקתולים על מסמך מיטשל והחלו בשיחות.
Good Friday Agreement - לבסוף במאי 1998, הושג הסכם היסטורי בין מנהיגי המפלגות השונות בדרום ובצפון אירלנד, והוחלט על צורה חדשה של שלטון עצמי, בצפון אירלנד, אשר העניק לקתולים ייצוג משופר והשאיר על-פי דרישת הפרוטסטנטים את צפון אירלנד כחלק מבריטניה.
שין פיין
שין פיין (Sinn Fein) - מפלגה אירית רפובליקנית - המפלגה הוותיקה ביותר באירלנד. מקור שמה הוא מהשפה הגאלית העתיקה ומשמעותו: "אנחנו בעצמנו". מאז שיוסדה המפלגה ב-1905 הצהירו מנהיגיה כי הם פועלים למען זכויות העם האירי במטרה להגיע לאומה בעלת הגדרה-עצמית.
מייסד המפלגה, ארתור גריפית (1922-1872), שאף לכונן מדינה אירית עצמאית. למפלגה נודעה השפעה מאז מהומות 1914. חבריה השתתפו בהתקוממות של חג הפסחא ב-1916 ובפעולות נגד כוחותיה של בריטניה ב-1920-1919. המפלגה התפלגה לאחר שרק מקצת חבריה היו מוכנים לקבל את "מדינת אירלנד החופשית" (1922), כדומיניון בריטי שאינו כולל את שש הנפות של צפון אירלנד. מעמדה של אירלנד כדומיניון הפך לעצמאות מלאה רק ב-1949.
שני פלגי שין פיין, הקיצוני בהנהגת מייקל קולינס והמתון בהנהגת אימון דה ולרה, הוסיפו להיאבק זה בזה, עד שהיתה ידם של חסידי העצמאות המוגבלת על העליונה. ב-1926 פרש דה ולרה משין פיין והקים מפלגה חדשה, פיונה פויל, שקלטה את רוב חברי שין פיין. המפלגה הישנה דעכה, והופיעה שוב רק בבחירות של 1957. ב-1969 התפצלה שין פיין שוב, על-רקע שאלת התמיכה במאבקו האלים של הצבא האירי הרפובליקני – IRA.
ב-1974 הורשתה שין פיין לפעול בצפון אירלנד, וזכתה לתמיכה גוברת בקרב הקתולים בשל תמיכתה ב-IRA. במשך שנות ה-שמונים והתשעים של המאה העשרים נחשבה המפלגה לזרוע הפוליטית של ה-IRA (וזו לצבאית שלה), וב-1998 תמכה בהסכם "יום שישי הטוב" על הסדר מדיני בצפון אירלנד, וזכתה ב-18 אחוז מהקולות בבית המחוקקים של הפרובינציה. כיום מיוצגת המפלגה בפרלמנטים של שני חלקי אירלנד, אם כי בשיעור קטן יחסית, ונהנית מתמיכה רבה במיוחד בקרב הצעירים. נשיא המפלגה בשנת 2003 הוא המנהיג האירי גארי אדמס.
המטרות שהוגדרו על-ידי המפלגה ומוצהרות באתר האינטרנט שלה: הרצון לבסס אירלנד חדשה המבוססת על פיתוח חברתי וכלכלי של החברה, דמוקרטיה, השתתפות של העם, שוויון וצדק בכל הרמות של הכלכלה והחברה, ושלום מתמשך.
צילום: ברטי אהרן
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה