בפסק-דין תקדימי של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים זכתה (25.07.05) יפעת כהן לפיצוי עבור דוחות חניה ששילמה לעיריית ירושלים, ואשר לטענתה התיישן העונש בגינם בשל מחדלי העירייה.
מדובר בארבעה דוחות שקיבלה התובעת בחודשים מארס ומאי שנת 2000, לפיהם חנתה במקום המוסדר לחניה בלא ששילמה את התשלום הדרוש. התובעת פנתה במכתבים לעיריה וביקשה לבטל דוחות אלה, בטענה, שלא נסתרה על-ידי העירייה, כי חנתה במקום בו יש שלושה מקומות חניה אך רק שני מדחנים.
מאוחר יותר, למעלה משלוש שנים לאחר מתן הדוחות, קיבלה התובעת הודעה נוספת. בין הצדדים התנהל משא-ומתן שלא עלה יפה, ובסיכומו הטילה העיריה עיקול על מכוניתה הרשומה של התובעת. לטענתה של כהן, עיקול זה הוטל בדיוק בזמן שבו רצתה למכור את מכוניתה ואף קבלה הצעה למכירתה במחיר מחירון. בשל העיקול לא עלה בידה למכור את הרכב ובסופו של דבר, לאחר שלא הצליחה להגיע להסכם כלשהו עם העיריה, הלכה ושילמה את העיקול בסך 910 שקל ותבעה את העיריה על נזקיה.
הנזק כולל הן את חישובי הפיגורים, והן את הנזק שנגרם לה בגלל מכירה באיחור. לטענתה, העונש התיישן בשל מחדלי העיריה ולא היתה לה כל זכות לפנות אליה בדרישות ובוודאי לא לרשום עיקול על רכבה במשרד הרישוי.
השופט אברהם טננבוים איבחן בתחילת פסק-הדין את ההבדל בין התיישנות העבירה והתיישנות העונש. לגבי האחרונה נקבע, כי היא "עוסקת במי שנשפט וכבר נקבע שעבר את העבירה. קשה לקבל שזה יתחמק מעונש רק בשל התרשלות הרשויות בביצועו. זו הסיבה שהתיישנות העונש היא ארוכה יותר מאשר התיישנות העבירה".
לאור זאת, סיכם בית המשפט את הדרישות למניעת התיישנות העונש, במקרה דנן: "מרגע שבו היה על הנידון לשלם את הקנס נמדדות שלוש שנים. במהלך שנים אלו צריכה העיריה לפעול פעולה כלשהי. הפסיקה הטיבה והקלה משמעותית עם הרשויות (אולי אפילו יותר מדי) והורתה כי די בדרישה תוך שלוש שנים. דרישה זאת צריכה להישלח בדואר רשום (כך שעל העיריה להציג אישור משלוח בדואר רשום)".
לאחר בחינת טענות הצדדים, הגיע בית המשפט למסקנה כי לא נמצאה ראייה מספקת שהעיריה שלחה לתובעת הודעה בדואר רשום כנדרש בחוק כדי למנוע את התיישנות העונש.
אי לכך, נקבע, כי: "ההשלכות לעניינינו ברורות הן. העיריה לא הוכיחה כי נקטה פעולה כלשהי בפני וכי עשתה איזה שהוא מעשה סביר על-מנת לבצע את העונש תוך שלוש שנים. ממילא התיישן העונש ואין כל עילה לבצעו. ממילא פעולות העיריה הקשורות לעיקול אינן תקפות והתובעת צודקת בתביעתה".
התנהלותה הכושלת של עיריית ירושלים העלתה את חמתו של בית המשפט, שהביע חשש גדול כי המחוקק והפסיקה הלכו לטובת העיריות מרחק גדול מדי.
"מה מסובך כל כך לבצע את דרישת החוק? כל שמתבקשת העיריה הוא לשלוח דואר רשום, לשמור את אישור המשלוח הדואר הרשום בתיק אחת לשלוש שנים. זוהי דרישה חלקית ולטעמי אפילו מוגזמת בסבלנותה כלפי הרשויות. ואפילו בכך לא עמדה העיריה ואין לה על מה שתלין".
בית המשפט הורה לפצות את התובעת בסכום של 910 שקלים, עבור הקנסות ששילמה, ריביות ופיגורים, וכן דמי העיקול שנגבו ממנה.
בנוסף, ציווה בית המשפט לפצות את התובעת עבור עוגמת הנפש וההוצאות השונות שנגרמו לה, בסכום כולל של 1,500 שקל נוספים.
בסיכום החלטתו, ולאור ההשלכה של פסק-הדין על כל מערך ההתראות של עיריית ירושלים, הורה בית המשפט כי יישלח העתק של פסק-הדין גם ליועץ המשפטי של העיריה, "משום שמן הראוי שייתן דעתו לכך".
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה