נדחתה עתירת ואנונו נגד חילוט מכתביו

בית המשפט העליון דחה (25.07.05) את עתירתו של האסיר לשעבר, מרדכי ואנונו, לביטול הוראת החילוט של החומר המשפטי והעתקי המכתבים שנתפסו בתאו עובר לשחרורו.

על-פי הנטען, במהלך חיפוש בתאו של ואנונו, כחודש לפני שיחרורו, נתפסו כ-75 ארגזים ובהם מיסמכים רבים. המיסמכים נבדקו ובעקבות הבדיקה הודיע מפקד בית הסוהר לאסיר, כי מקצת מאותם מיסמכים הינם "חפצים אסורים" כהגדרת המושג "חפץ אסור" בפקודת בתי הסוהר.

המסמכים כללו העתקי מכתבים שכתב ואנונו במהלך מאסרו לגורמים שונים בארץ ובחו"ל; חומר משפטי מסווג מהליכים שהיה מעורב בהם; וכן, מחברות שבהן כתב במהלך שנות מאסרו, ובהן ידיעות סודיות הנוגעות לעבודתו בקמ"ג.

במסגרת מאמציו לבטל את החלטת החילוט, פנה ואנונו אל המישנה לפרקליט המדינה, בטענה כי החילוט נעשה שלא כדין ובהיעדר סמכות, וביקש כי יעשה להשבת המסמכים שחולטו לידו. המשנה השיב לעותר כי המיסמכים חולטו כדין, והיפנה אותו להוראות מכוחן נעשה.

לאור זאת, פנה ואנונו בעתירה לביהמ"ש העליון, בבקשה כי ייעשה לביטול הוראת החילוט של החומר המשפטי ושל העתקי המכתבים.

לאחר בדיקות שונות של הפרקליטות, במסגרתן נקבע כי חלק מהחומר יוחזר לואנונו, הסתכמה הסוגייה בשאלת חילוטם של כ-2540 מכתבים, שכתב ואנונו לגורמים שונים במהלך שבע עשרה וחצי שנות שהותו בכלא. המכתבים עצמם הועברו בזמנו לצנזורה, ולאחר שצונזרו נשלחו ליעדיהם. העתקים לא מצונזרים של המכתבים נשארו בתאו של האסיר. העתקים לא מצונזרים אלה הם שחולטו טרם שיחרורו, והטעם שניתן לחילוט היה, שהמכתבים כוללים "ידיעות סודיות שפירסומן עלול לפגוע בביטחון המדינה".

בפסק-דינו בעתירה, קבע הרכב השופטים (הנשיא אהרן ברק, השופט מישאל חשין, והשופטת דורית ביניש), כי אין ממש בטענת ואנונו, שסמכות החילוט שהיקנה החוק למנהל בית הסוהר נועדה לשמירה על הביטחון, הסדר והמשמעת בתוככי הכלא ולא מחוצה לו.

"שמירה על הביטחון מהווה אחת מתכליותיה העיקריות של פקודת בתי הסוהר, ותפקידו של מנהל בית הסוהר הוא, בין היתר, למנוע סיכונים הנשקפים מאסירים לחברה ולביטחונה".

בעניינינו, המכתבים מכילים סודות מדינה כמוסים, סיווגם כחפצים אסורים היה סיווג כדין וכהלכה, ומשעה שהעותר בהיותו אסיר החזיק בהם, עמדה לו למנהל סמכות לחלטם.

"בחילוט (העתקי) המכתבים שהיו בידי העותר, עשה מנהל בית הסוהר כשליח המדינה, כידה הארוכה של המדינה, ומשהניח ידו על המכתבים הורה ממילא להעביר את החומר שחילט אל אותו גורם הממונה על נושאי הביטחון הספציפיים בשירות המדינה".

כמו כן, קבע בית המשפט, כי העתקי המכתבים שבידי ואנונו אינם העתקים מצונזרים, ולכן כוללים הם מידע סודי - אותו מידע המסכן את ביטחון המדינה וההופך אותם להיותם חפץ אסור.

בנוסף נפסק, כי "כל-עוד היה העותר כלוא בבית האסורים, הוטלו עליו מיגבלות ממיגבלות שונות באשר לקשריו עם החוץ. מיגבלות אלו מנעו ממנו לעשות שימוש בחומר הסודי שבידיו. ואילו עתה, שהעותר נמצא מחוץ לבית האסורים והאפשרות לפקח על מעשיו קטנה, עתה מתעורר צורך במניעת הוצאתו של החומר האסור אל-מחוץ לכתלי הכלא".

בסיכום דבריו דחה בית המשפט גם טענתו של ואנונו בדבר פגיעה בזכויות יסוד הקנויות לו: הזכות לקניין וזכותו לחופש הביטוי והמחשבה.

נקבע, כי הפגיעה בו עומדת במבחן המידתיות, הן לאור כמות המשאבים האדירה, שתידרש לצורך צינזור המכתבים באם יימסרו לידו, והן בשל הסכנה שבצינזור מחדש, אשר "יאפשר לגורמים המעוניינים בכך להשוות בין הצנזורה שנעשתה בעבר לבין הצנזורה שתיעשה עתה להעתקיהם, ועל-ידי כך לעמוד על שיקולי הביטחון בבסיס עבודת הצנזור".

לאור האמור לעיל, לא מצא בית המשפט עילה להתערב בהחלטת מנהל בית-הסוהר והממונה על הביטחון במערכת הביטחון לחלט את העתקי המכתבים, ודחה את העתירה.

- לפסק הדין המלא