בית המשפט העליון פסק (20.7.2005), כי ההלכה המוסלמית לפיה אם שמתחתנת בשנית מאבדת את המשמורת על ילדיה, נוגדת את חוקי מדינת ישראל אשר מחייבים גם את בתי-הדין השרעיים ועל כן איננו חוקי. השאלה האמורה התעוררה בפרשיה אשר במרכזה ניצב המאבק בין אימה הביולוגית של קטינה לבין בני משפחתה האחרים של האישה בדבר המשמורת על הקטינה.
בשנת 1996 התחתנה האשה, ילידת טולכרם, עם אזרח ישראלי שהתגורר בקלנסואה. לאחר כשנתיים נולדה להם ביתם ולאחר כשנה נפטר האב. לאחר פטירתו עברה האם להתגורר יחד עם בתה בבית משפחתו של האב המנוח בקלנסואה.
בתחילת פברואר 2002, בעת שמלאו לביתה הקטינה ארבע שנים, גורשה האם מבית המשפחה, ללא ביתה, זאת לאחר שהודיעה על כוונתה להינשא בשנית. שבועיים לאחר מכן נישאה לערבי ישראלי גרוש המתגורר בטירה ולו ארבעה ילדים מנישואין קודמים המצויים בחזקתו.
בני משפחתו של האב טענו כי הילדה ננטשה בעוד שהאם טענה כי בני המשפחה סרבו לאפשר לה לקחת את הילדה מביתם. בשלב זה החל מאבק משפטי סבוך בין הצדדים אשר במרכזו טענת בני המשפחה כי המשמורת על הילדה נתונה להם בעוד האם טוענת כי יש להשיב לה את ביתה.
ביום 15.7.02 הכריז בית המשפט לנוער על הילדה כ"נזקקת", מונה פסיכולוג לאבחון מסוגלותם ההורית של האם ובעלה ולבסוף קבע כי על הילדה לעבור למשמורת האם.
כשלושה שבועות לאחר מכן הגישו בני המשפחה תביעה לבית-הדין השרעי האזורי בטייבה לקבלת הילדה למשמורתם. מאז התנהלו ההליכים בבתי-הדין השרעיים.
יש לציין כי מדוח העובדת הסוציאלית שטיפלה במקרה עולה כי בעת שילדה היתה מצויה במשמורת האם, בבית הבעל לו נישאה, הפעיל הבעל אלימות קשה וברוטלית כנגד האם עד כדי כך שנשקפה סכנה לחייה והיא אושפזה בבית-חולים. עוד עולה כי האם ובתה הקטינה גורשו מבית הבעל והתאכסנו בבית אחיה. זמן קצר לאחר מכן, ביקשה האם לשוב לבית בעלה, וחזרה בה מתלונה שהגישה נגדו במשטרה.
בהתחשב בדוח זה קבע בין הדין השרעי ב-1.10.2003 כי "ישנה סכנה בהחזרת הקטינה עם אמה אל הבית שגר בו הבעל היות וזה מהווה סכנה לאשה ולבתה". לפיכך, פסק בית-הדין כי הילדה תועבר באופן זמני לחזקת בני המשפחה.
כשלושה חודשים לאחר מתן ההחלטה בעניין המשמורת הזמנית, התקיים דיון בעניין המשמורת הקבועה. בדיון זה, ישב קאדי אחר מזה שישב בדיון הקודם אשר קבע כי מאחר ובית המשפט לנוער פסק בעבר כי על הילדה לעבור למשמורת אמה, הרי בהתאם לעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות על בית-הדין להימנע מלהכריע בסוגית המשמורת, להחזיר את החלטת בית המשפט לנוער לתוקף ולהשיב את הקטינה לאמה.
על החלטה זו ערערו בני המשפחה לבית הדין השרעי לערעורים אשר קיבל את ערעורם וקבע כי בית הדין לנוער איננו בעל הסמכות העניינית לדון בענייני משמורת וכי "על-פי ההלכה המוסלמית, כאשר אם מתחתנת עם גבר זר, היא מאבדת את עדיפותה כמשמורנית על ילדיה מנישואיה הקודמים, אלא אם כן עולה בידה להוכיח כי טובת הילדים להישאר עימה. הטעם לכך נעוץ בדאגה לטובת הילדים שייאלצו לגדול בביתו של אב חורג הזר להם".
על החלטה זו ערערה האם לבג"צ. בדיון שהתקיים הבוקר דוחה השופטת דורית ביניש את עתירתה של האם אך לא מהטעמים אשר פורטו על-ידי בית הדין השרעי לערעורים.
השופטת ביניש מציינית כי לפי הוראת-סעיף 28 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, כאשר אחד מהוריו של הקטין נפטר ובית המשפט רואה "סיבה מיוחדת לכך לטובת הקטין", הוא רשאי למנות לקטין אפוטרופוס נוסף. דרישת המחוקק היא, אם כן, כי תתקיים "סיבה מיוחדת" למינוי אפוטרופוס שאיננו ההורה הביולוגי.
את אותן "סיבות מיוחדות" מוצאת השופטת ביניש במעשי ההתעללות והאלימות הקשים, תלונותיה במשטרה נגד מעשים אלה, גירוש האם וביתה מביתו של הבעל ואירועים קשים אחרים אותם עברה האם בביתו של בעלה הנוכחי.
"קשה שלא לקבל את עמדתם של גורמי הרווחה לפיה העותרת נתונה לסיכון של אלימות כלפיה מצד הבעל לצידו היא חיה, וכי סביבת חיים זו עלולה לסכן את התפתחותה התקינה של הקטינה אם תועבר למשמורת אמה" נכתב בפסק הדין.
לבסוף דוחה ביניש את הנימוק שהועלה בבית הדין השרעי לערעורים וקובעת כי ההלכה המוסלמית לפיה אם שמתחתנת בשנית מאבדת את המשמורת על ילדיה נוגדת את חוקי מדינת ישראל אשר מחייבים גם את בתי-הדין השרעיים ועל כן איננו חוקי.
בג"צ דוחה את ערעור האם ומקבל את עמדת נציגת היועץ המשפטי לממשלה למנות את אחד מבני המשפחה כאפוטרופוס נוסף על הקטינה. עוד קובע בג"צ כי אין בהחלטתו משום שלילה של האפוטרופסות הטבעית של האם ועל כן מחזיר את הדיון לבית הדין השרעי על-מנת שידון בהרחבת הסדרי הראיה של האם עם ביתה.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה