בית המשפט העליון דחה ביום ד' האחרון (13.07.05) בקשת-ערעור, שהוגשה כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, במסגרתה הפך המחוזי את פסק-דינו של בית משפט השלום, וחייב לקוח לשלם שכר-טרחה לעורך-דינו.
ראשיתה של הפרשה בשנת 1988. אליעזר בן חיים, עורך דין, אשר טיפל בענייניו המשפטיים של איש העסקים צבי פרידנברג ובני משפחתו, ייצג את בניו של הלקוח במשא-ומתן ממושך, במסגרתו הועברה חברת בנייה בשם "פרישר" לבעלותם המלאה.
במהלך שנת 97', הגיש בן חיים תביעה בבית משפט השלום נגד פרידנברג, לתשלום שכר טירחתו בעבור טיפולו בעסקה. שכר הטרחה שנתבע היה בסך 35,000 דולר, כפי שהוסכם לטענת עוה"ד בישיבה שנערכה בינו לבין פרידנברג באמצע אוגוסט 90'. נטען, בין היתר, כי הביטוי הכתוב להסכמה זו היה תרשומת שערך עורך-הדין בכתב ידו, ואשר פרידנברג חתם עליה בשוליה. אי לכך, טען בן חיים, על פרידנברג עצמו לשאת בתשלום שכר הטרחה האמור, שכן חתם אישית על התרשומת, ומשום שהחברה נשלטה בפועל על-ידיו.
פרידנברג הכחיש, כי חתם על התרשומת, וטען כי הרישום הנוגע לשכר הטרחה לגבי החברה היה תוספת מאוחרת לתרשומת, שנרשמה שלא בנוכחותו. עוד ציין, כי מעולם לא קיבל על עצמו חבות אישית לתשלום שכר הטרחה.
בית משפט השלום דחה את תביעתו של עורך-הדין. נקבע, על בסיס חוות דעת מומחה, כי החתימה על התרשומת היא חתימתו של פרידנברג, אף שהיא שונה מחתימותיו האחרות. עם זאת, לא הוכח שבחתימת פרידנברג על התרשומת נטל על עצמו התחייבות לשאת בתשלום שכר טירחה מוסכם.
בן חיים הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, וזכה. נקבע כי קיים מסמך בכתב (התרשומת) התומך בגרסתו, וכי לא היה בעדותו בעל-פה של פרידנברג נגד המסמך שבכתב כדי לסתרו. כמו כן, נפסק, כי בחתימתו על התרשומת התחייב איש העסקים לשאת בתשלום שכר טירחתו של עורך-הדין.
לאור הפיכת ההחלטה, הגיש פרידנברג בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. הטיעון המרכזי שהועלה במסגרתה, היה, שהתערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית לא נעשתה כדין. בנוסף נטען, לא נערך בין הצדדים הסכם שכר טירחה בכתב, וכי אין בתרשומת משום התחייבות משפטית מחייבת. המערער ציין פגמים שונים, שנפלו לטענתו בעניין התרשומת, ולסיכום טען, כי מדובר בשאלות עקרוניות בעלות חשיבות המצדיקות התערבות בגלגול שלישי.
שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, איבחן ראשית את טענתו המרכזית של פרידנברג, על-פיה בית המשפט המחוזי חרג מן הכללים הנוהגים בהתערבותו של בית משפט שלערעור בפסיקת בית המשפט בערכאה הדיונית. בית המשפט סקר את הפסיקה הרבה בנושא, וסיכם, כי "ישנה הבחנה - שלא תמיד היא פשוטה בתכלית - בין התערבות בגדרי ערעור בשאלות עובדתיות, שבדרך כלל לא תהיה, ובין התערבות במסקנות".
בהמשך החלטתו, הביא השופט רובינשטיין את דבריו של בית המשפט המחוזי, שהיה ער להבחנה הנ"ל, אך נסמך על הקביעות בפסיקה שעניינם טעמים שבהיגיון. בית המשפט המחוזי סבר, כי כאשר מדובר בעדותו בעל פה של פרידנברג כנגד התרשומת בכתב, וכן שעה שחלק ניכר ממסקנות הערכאה הראשונה נשען על טעמים שבהיגיון, הרי שניתן לחזור ולבחון את הדברים גם על-פי הגיונה של ערכאת הערעורים.
לאור זאת, עיקר המחלוקת בבקשת הערעור היתה שאלת פרשנות המסמך עליה נחלקו הצדדים. בנסיבות המקרה, קבע בית המשפט העליון, קרובים הדברים הרבה יותר אל מקרה של דיון פרשני ומסקנות, שלגביו תתאפשר התערבות על-פי ההלכה הנוהגת, מאשר להתערבות בקביעת עובדות גרידא. הצירוף, בין קיומו של מסמך, לבין גירסתו של פרידנברג (המבקש בערעור) - שחלקה נדחה עובדתית ולגבי חלקה היתה התרשמות של בית משפט השלום, אלא שניתן למצוא בה גם פנים אחרות - אינו חורג לדעת בית המשפט מן המקרים שבהם רשאית ערכאה ערעורית להתערב, ואין מקום לדיון בערכאה נוספת.
"גם אם ניתן לטעון כי המדובר בסיטואציה גבולית משהו, הנה בסופו של יום, לפנינו בכף המאזניים האחת מסמך ודברים מפי המבקש עצמו, ומנגד בכף התרשמות באשר לפרשנות שנתן המבקש למסמך - מסמך שכפר בחלק הרלוונטי שבו, כאמור, וכפירתו נדחתה, והכף הוכרעה לכיוון אחד; בנסיבות אלה אין מקום כי בית משפט זה ישוב ויידרש לכך בגלגול שלישי".
אי לכך, דחה בית המשפט את בקשת רשות-הערעור שהגיש פרידנברג, כנגד החלטת בית המשפט המחוזי.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה