בית המשפט המחוזי בחיפה פסק (06.07.05) כי אבו-ג'ומעה יוסף, רעול פנים אשר נורה בידי שוטר מג"ב בשנת 92', יזכה לפיצויי נזיקין מן המדינה. בכך הפך המחוזי את החלטתו של בית משפט השלום בקריות, שדחה את תביעתו האזרחית של יוסף לפיצויים.
אירוע הירי התרחש סמוך לחורשת א-טור שבסביבות ירושלים. בעקבותיו הוגש נגד יוסף כתב אישום פלילי בעבירה של ביצוע חבלה בכוונה מחמירה. בכתב האישום נטען שיוסף החזיק בגרזן ועמד להנחיתו על ראש השוטר בכוונה לפצעו, וכי השוטר ירה מאחר שחש סכנה לחייו.
יוסף כפר בהאשמות, וטען כי נבהל משני אנשים לבושי בגדים אזרחיים, שהלכו אחריו, וביקשו ממנו לעצור. הוא המשיך ללכת, ואז נורה בגבו ע"י אחד מהם. בדיעבד התברר שהיורה הוא שוטר מג"ב. בהכרעת הדין זיכה בית המשפט את יוסף, אשר הגיש מאוחר יותר תביעה אזרחית כנגד המדינה לקבלת פיצויי נזיקין.
בכתב התביעה שהוגש לבית משפט השלום נטען, כי מעשיו של השוטר הם בגדר מעשה תקיפה, רשלנות והיפר חובה חקוקה. השוטר היורה הפר את הוראות הפתיחה באש ונוהלי המשטרה, ונטל ההוכחה במקרה הזה ("דבר מסוכן") רובץ על ההגנה. המדינה מצידה, טענה, כי השוטר פעל מתוך הגנה עצמית, בזהירות ובסבירות בנסיבות בהן היה בשטח עויין ביותר בו הסתובבו רעולי פנים וכאשר נשקפה סכנה מוחשית לחייו. בנוסף, אשמו התורם של יוסף הגיע לכדי 100%, לאור התנהגותו החשודה - בין היתר, לבש בגדים שחורים, הסתובב כרעול פנים באיזור חשוד, צייר סיסמאות בעזרת תרסיס, אחז גרזן בידו, והניף את הגרזן בכוונה לפגוע בראשו של השוטר.
בפני בית המשפט העידו יוסף ואימו (מטעם התביעה), וכן המנתח שטיפל בתובע, החוקר המשטרתי שגבה את עדותו והשוטר שביצע את הירי (מטעם ההגנה). האחרון מסר בעדותו שזכרונו מסתמך אך ורק על ההודעה שנגבתה ממנו סמוך לאחר הארוע.
מסקנת בית המשפט היתה שדווקא התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. השופטת א. בית-נר הצביעה על סתירות בעדותו, ונקבע כי פעולת השוטר לא היתה פזיזה ולא רשלנית והוא נהג כפי ששוטר או כל אדם סביר אחר, היה נוהג באותן נסיבות.
בערעור על דחיית תביעתו טען יוסף, כי הערכאה הראשונה טעתה כשקבעה כי נטל ההוכחה רובץ עליו, וכי הוא זה שצריך להוכיח התרשלות מצד המדינה. הוא חלק על מסקנות בית המשפט בקשר לעדויות השונות, והוסיף כי נטל השכנוע שרובץ על המדינה הינו ברמה העולה על הנהוגה במישור האזרחי, שהרי היא מייחסת לו מעשה פלילי חמור של ניסיון לרצח. המדינה מצידה שבה וטענה כי חובת ההוכחה מוטלת כולה על התובע, ואולם גם אם יונח שנטל ההוכחה מוטל עליה, הרי היא עמדה בו, בוודאי מול גירסת מלאת הסתירות של יוסף בכל הנוגע לארוע.
בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו, כי לאור העובדה שאין חולק על שהשוטר אכן ירה ביוסף, הרי שעל המדינה מוטל להרים את נטל ההוכחה הראשוני, דהיינו, עליה להוכיח שהירי בוצע בנסיבות של הגנה עצמית. לאור זאת, ובצעד חריג מן המקובל בערעור, קבעה דעת הרוב (השופט יגאל גריל והשופט אריה רזי) כי בנסיבות הקיימות לגבי עדויותיו השונות של השוטר, אין הצדקה להעדיף את קביעותיה של הערכאה הדיונית.
"לא עלה בידי המשיבה להוכיח באופן ראשוני שהירי באש חיה למרכז גופו של המערער התבצע מחמת שהשוטר היה בסכנת חיים. אכן, פעולתו של המערער במקום האירוע היתה מנוגדת לחוק, אך לא היה בה כדי להצדיק ירי באש חיה למרכז גופו של המערער, אלא מוטל היה על השוטר לנקוט באמצעים מתונים יותר".
מנגד, השופט עודד גרשון (דעת המיעוט), לא ראה הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאים שנקבעו ע"י הערכאה הראשונה, וסבר כי "פסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס היטב על חומר הראיות שבא בפניו ובית המשפט רשאי היה להגיע למסקנה בדבר דחיית התביעה כפי שעשה".
בסופו של דבר נפסק, על-פי קביעתה של דעת הרוב, כי יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט השלום, ולחייב את המדינה לפצות את יוסף בגין נזקיו עקב אירוע הירי, וזאת בניכוי 50% מחמת אשמו התורם. התיק הוחזר לבית משפט השלום לצורך קיום דיון בשאלת גובה הנזק.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה