בג"צ דחה עתירת הבנק לחקלאות נגד ביטול רשיונו לנהל עסקי בנקאות

בית המשפט העליון דחה את עתירתו של בנק החקלאות, נגד החלטת בנק ישראל לבטל את רשיונו לנהל עסקי בנקאות (ב', 11.07.05).

הבנק, אשר נוסד בשנת 1951 על-ידי המדינה, נקלע יחד עם שאר המגזר החקלאי למשבר הכלכלי הגדול של סוף שנות ה-80' וראשית שנות ה-90'. ההרעה במצבו הפיננסי הביאה לכך, שהחל מסוף שנת 1991 לא יכל עוד לעמוד בהתחייבויותיו כלפי הממשלה. על-מנת למנוע קריסתו, הושג בשנת 1992 הסדר לפיו הפכו פיקדונות הממשלה בבנק לפיקדונות נדחים. נקבע, כי בפרק זמן זה לא תהא חובה לפרוע בגינם קרן או ריבית, והחל משנת 2000 ועד חודש ספטמבר 2004 נדחה מועד הפירעון של הפיקדונות מדי שלושה חודשים באישור החשב הכללי.

עוד בחודש אפריל 1993 החליט בנק ישראל להגביל את רישיון הבנק לחקלאות, ומאותו מועד לא הוּתר עוד לבנק לגייס פיקדונות מן הציבור או להעניק אשראי חדש. למעשה, עיקר פעילותו של הבנק בשנים האחרונות הצטמצמה לגביית חובות העבר של הלווים מהמגזר החקלאי.

בסוף חודש מרס השנה, לאחר שנים של דיונים ומגעים בקשר לעתידו של הבנק, קיבל מי שהיה מ"מ נגיד בנק ישראל, את ההחלטה לבטל את רשיונו של בנק החקלאות, על-פי הסמכות הנתונה לו בסעיף 8(2) לחוק הבנקאות (רישוי). לאחר שבקשות ב"כ הבנק לביטול ההחלטה נדחו, הוגשה עתירה מטעמו לבג"צ.

טענתו המרכזית של הבנק היתה כי ההחלטה לבטל את רישיונו נתקבלה בחוסר סמכות - הפעלת סמכותו של נגיד בנק ישראל לפי סעיף 8(2) לחוק יכולה להיעשות רק כאשר הבנק חדל לנהל את עסקיו. במקרה זה, על אף הגבלת הרישיון שלו בשנת 1993, לא חדל הבנק לנהל את עסקיו, שכן הוא המשיך בפעולות לגבייה ולהסדר של חובות עבר. בנוסף, החיפזון בו פעלה המדינה לביטול הרישיון נגרם בשל דוח צפוי של מבקר המדינה בנוגע למצבו של בנק החקלאות, ולגופו של עניין, ההחלטה עצמה תשבש את גביית החובות מהחייבים, ותפחית את שוויו של הבנק לפני תהליך ההפרטה. טענות נוספות נגעו בפגיעה בקניינו של הבנק וחופש העיסוק של עובדיו, חוסר המידתיות שבהחלטה, ואי מתן זכות הטיעון לבנק לפני קבלתה.

המדינה מצידה טענה, כי מאז הגבלת הרישיון של בנק החקלאות, הוא הפסיק לעסוק במתן אשראי ובקבלת פיקדונות, ועל כן אין הוא מתפקד עוד כבנק, אלא פועל למעשה כחברת גבייה. לפיכך, מתמלא התנאי לביטול הרישיון, לפיו התאגיד הבנקאי חדל לנהל את עסקיו. בנוסף, ביטול רישיון הבנק לא יפגע בגביית החובות או בהליכי ההפרטה של הבנק, ובאשר לאי-מתן זכות טיעון, הרי שהבנק עצמו נמנע מלנצל את ההזדמנויות החוזרות שניתנו לו להשמיע את טענותיו, ואין לו להלין אלא על עצמו.

הרכב שופטי בג"צ, השופטים: אשר גרוניס, אליקים רובינשטיין ויונתן עדיאל), דחה את טענות הבנק וקיבל את עמדת המדינה במלואה.

לגבי הסמכות בקבלת ההחלטה, נקבע כי פעילותו של הבנק מאז שנת 1993 מתמצית כמעט אך ורק בגביית חובות, ולכן יש לראותו כגוף שחדל לנהל את עסקיו לעניין סעיף 8(2) לחוק. כמו כן, לא עמד הבנק בנטל להוכיח כיצד יורע מצבו בפועל עקב ביטול הרישיון, ולכן אין צורך להידרש לטענה בדבר פגיעה בלתי מידתית בבנק. בעניין זכות הטיעון, הסכים בית המשפט עם המדינה כי לבנק ניתנה הזדמנות להשמיע את טענותיו לפני קבלת ההחלטה, ומשלא ניצל הזדמנות זו כדבעי, הרי אין לומר כי הרשות לא קיימה את חובתה.

בסיכום ההחלטה, קבע השופט גרוניס כי: "בסופו של דבר אין להימלט מעובדות פשוטות וברורות: המדינה הינה בעלת המניות של הבנק. המדינה הגיעה למסקנה כי הבנק הגיע לסוף דרכו וכי אין עוד צורך בקיומו. הבנק אינו מקבל פיקדונות ואינו מעניק אשראי זה למעלה מעשר שנים. משכך הוא, ברי כי ההחלטה בדבר ביטול הרישיון חייבת לעמוד על כנה".