כתבות על נגסאקי שצונזרו מפורסמות לראשונה

העדויות המצמררות של "היום שאחרי" הפצצות בהירושימה ונגסאקי פורסמו - אך עד היום לא במלואן. עיתונאי אמריקני אשר הצליח להסתנן לנגסאקי כחודש לאחר המתקפה האמריקנית בספטמבר 45' תיעד מקרוב את הזוועה. עם זאת, באותו זמן לא התאפשר לג'ורג' וולר לפרסם את ממצאיו בשל הצנזורה שהוטלה עליהם. כעת, בסדרה של ארבע כתבות של 75 עמודים הוא מתאר את ההרס שהותירה אחריה הפצצה ואת חיי התושבים אשר שרדו את הפיצוץ ומתו לאחר מכן בייסורי תופת מהשפעות הקרינה.

הפיצוץ הראשוני הרג כ-70 אלף בני אדם, ובשבועות שלאחר מכן מתו רבבות נוספים כתוצאה מהכוויות. שבועות ספורים לאחר מכן החלו הרופאים להבחין לראשונה בתסמונת מיסתורית אותה כינו "מחלת ה-X" - מחלה שגבתה קורבנות יפנים רבים, כמו גם חיילים של בעלות הברית ששוחררו ממתקני המעצר. וולר מתאר את הסביבה שלאחר הפצצה: מפעלי הנשק, הבטון והחימוש ההרוסים "כמו שמישהו היכה בהם בפטיש ושיטח אותם לגמרי". הוא שם דגש רב על תיאור מידת ההרס ברדיוס הקרוב למוקד הפיצוץ ועל העובדה שבאזורים אחרים של העיר שנפגעו פחות, ניכרת התאוששות - תנועת רכבות מסחר.

אבל את לב הכתבות מקדיש וולר לקורבנות האדם - לפצועים אשר זרמו לבתי החולים כשבועיים או יותר לאחר הטלת הפצצה. "מהריסות מפעל הנשק של 'מיצובישי' נגלה כוחה ההרסני של פצצת האטום מול הפלדה והאבן, אולם את מה שהיא יכולה לעולל לבשר האדם ולעצמותיו ניתן לראות בשני בתי חולים במרכז נגסאקי", כתב וולר. בהמשך תיאר אישה המאושפזת בבית חולים כשלסתה קפוצה וגפיה מכוסים בנקודות אדומות. אחרים סבלו מחום גבוה, ירידה ברמת כדוריות הדם הלבנות והאדומות כאחד, נפיחות בגרון, כאבים, הקאות, שלשולים, דימומים פנימיים ואובדן שיער.

וולר הוסיף וכתב: "מחלת הקרינה של פצצת האטום, שאינה מתרפאת משום שאינה מטופלת ואינה מטופלת משום שאינה מאובחנת - עדיין גובה קורבנות מדי יום. גברים, נשים וילדים בלי פציעות חיצוניות ניכרות מתים מדי יום אחרי שבמשך שלושה או ארבעה שבועות חיו בתחושה ששרדו את התופת". עוד הוא מציין בכאב, כי הרופאים מודים בעצמם, כי "אין להם פיתרון למחלה" וכי "החולים שלהם מתים בזה אחר זה... רופא יפני מודה באזני שהוא סבור שהמוות נגרם מחשיפת יתר לקרני בטא וגמא. "כל התסמינים דומים למצב של ירידה בכדוריות הדם הלבנות, הצרות של הגרון, הקאות ושילשולים, ודימומים מתחת לעור. גם השיער של הילדים נופל..."

ככתב של השיקגו דיילי ניוז, שכר וולר ספינת משוטים יפנית ונסע ברכבות ולמעלה מכך - התחזה לקולונל אמריקני על-מנת שיוכל לראות מקרוב את מה שאולי מאוחר יותר יהפוך לסיוטי לילה שלו. כל זאת, למרות שידע על איסור כניסה לאזור. לאחר שהגיש את ידיעותיו לצנזורה עוררו הסיפורים את חמתו של הגנרל דאגלס מק'ארתור, מפקד הכוחות האמריקנים ביפן, שדאג באופן אישי להורות על פסילתם.

העותקים המקוריים מעולם לא הוחזרו לוולר, והוא לא זכה לנחת שבפרסומם - הוא נפטר בשנת 2002 בגיל 95 לאחר שזכה בפרס פוליצר על כתבה שעסקה בעדות ראייה לניתוח כריתת תוספתן של מלח בצוללת אמריקנית תחת ימה של סין. רק בקיץ שעבר מצא בנו, אנתוני, העתקים של הכתבים המקוריים בדירת אביו שברומא.

אנתוני וולר אמר לעיתון "מאיניצ'י" היפני, שפירסם את כתבותיו של וולר, כי בכירים אמריקנים בזמן המלחמה ביקשו להשתיק את הסיפורים אודות המחלות שגרמה הקרינה, שכן הם חששו כי דעת הקהל במולדת תשתנה ותתנגד לבניית ארסנל גרעיני.

נגסאקי היא אחת משתי הערים היפניות שהופצצו על-ידי האמריקנים בפצצות אטום בסוף מלחמת העולם השנייה. הפצצה על הירושימה הוטלה ב-6 באוגוסט 1945 ושלושה ימים לאחר מכן הוטלה פצצה נוספת על נגסאקי. עד היום ישנם אנשים אשר נפגעו כתוצאה מתופעות הלוואי של הפצצה [לאתר מוזיאון פצצת האטום לחץ כאן].