פסיקה: הזוכה בטוטו לא ייתן אחוזים לשותפו לשעבר למרות שהתחייב לכך

פסק דין מרתק ניתן לאחרונה בסוגייה מעניינת שנדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה (כערכאת ערעור) באשר לגורלו של הסכם בעל-פה אליו הגיעו שני חברים שהסתכסכו ביניהם לפיו יעניקו איש לרעהו 10% מסכום זכייה עתידית שלהם בטוטו. בית המשפט קיבל את ערעורו של הזוכה שחוייב בעקבות פסק דין של הערכאה קמא לשלם לחברו 300,000 ש"ח, 10% מהסכום בו זכה בטוטו בשנת 1999, 3 מיליון ש"ח.

הסיפור התחיל שנים קודם לכן כאשר השניים נהגו למלא טפסי טוטו מדי שבוע בסכומים של עשרות אלפי שקלים. בשלב מסויים פרץ ריב בין השניים וההחלטה הבלתי נמנעת כתוצאה מכך הייתה הפסקת מילוי הטפסים ביחד כאשר כל אחד הולך לדרכו.

המפסיד הגדול מין העניין כפי שיש לנחש, היה לא אחר מאשר בעל תחנת הטוטו שאצלו היו השניים ממלאים באופן קבוע, אשר הפיצול בין שני הקליינטים פגע קשות בהכנסותיו. לאור זאת יזם בעל התחנה מפגש סולחה בין השניים בחודש מרס 99' בניסיון לשכנעם לחזור ולשתף פעולה זה עם זה אך למגינת לבו הפגישה העלתה חרס והניצים נשארו איתנים בדעתם. לקראת סוף הפגישה הציע המערער, כך לדברי המשיב, כי למרות הסכסוך ביניהם, ייתן כל אחד מהצדדים לחברו 10% מסכום הזכייה שלו, באם יזכה בסכום גבוה בטוטו. המשיב הסכים לכך והחברים הטובים לשעבר הלכו איש איש לדרכו.

ואכן לא חלף זמן רב ומשה מסעוד (המערער) זכה יחד עם עוד שני שותפים בפרס הראשון בטוטו בסך של 9 מיליון ש"ח וגרף לכיסו הפרטי 3 מיליון ש"ח. או אז נזעק חברו לשעבר (עלי סבע) וביקש את המגיע לו, לטענתו, 300,000 ש"ח. משסירב הזוכה המאושר לשלם לו, הגיש המשיב תביעה לבית המשפט וזכה בה תוך שנקבע כי ההסכם במסעדה עליו הוסכם בנוכחות אחרים הינו תקף ולפיכך יש לשלם את הסכום האמור. על קביעה זו נסוב הערעור.

בית המשפט המחוזי כאמור, קיבל בסופו של דבר ברוב של 2 מול 1 את הערעור והורה למשיב להחזיר את סכום 300,000 ש"ח שנפסקו לטובתו בתוספת שכר טרחת עו"ד עבור שתי הערכאות בסך 40,000 ש"ח. שופטי ההרכב נחלקו לחלוטין לגבי התיק כאשר כל שופט גורס משהו שונה לגמרי מחברו.

השופט כהן קבע, כי גם אם מבחינה עובדתית אכן ניתנה הבטחה הדדית שכזו ואין לו סיבה להטיל בקביעה העובדתית של בית המשפט בנושא, הרי שהמדובר בהתחייבות לתת מתנה ועל-פי חוק המתנה התחייבות שכזו חייבת להיות בכתב, דבר שלא נעשה במקרה דנן.

לעומת זאת השופטת גילאור אף כי הסכימה גם היא לתוצאת פסק דינו של כהן, קרי לקבלת הערעור סברה כי אין המדובר במתנה אולם בכל מקרה לדעתה "לא עלה בידי המשיב להוכיח כי ההסכמה אליה הגיע עם המערער - ככל שאכן הגיע להסכמה כאמור התאפיינה בגמירות הדעת הדרושה על-מנת שתהווה הסכם מחייב" ואילו השופט רזי בדעת מיעוט סבר כי דווקא המשיב כן הוכיח את התקיימות ההסכם, כי אין המדובר במתנה כלל וכלל וכי בעצם המדובר בחוזה חד-צדדי שעל המערער היה לקיימו.

בסיכומו של דבר כאמור הערעור התקבל, אך המחלוקת המשפטית נותרה בעינה- מה היא ההגדרה של ההסכמה שהושגה באותה מסעדה? מתנה, חוזה שבעל-פה נטול גמירות דעת? חוזה חד צדדי? - דבר אחד בטוח - את הכסף לא יראה המשיב בקרוב וכל שנותר לו הוא להצטער על הסכסוף ההסטורי עם המערער.