ההתנגדות לפינוי גוש קטיף ממשיכה להיות עיקשת גם בקרב הדור הצעיר בגוש. כך מגלה מחקר חדש לפיו כ-75% מהצעירים החילוניים בגוש ממשיכים להתנגד בתוקף לתוכנית הפינוי.
לעומת זאת "רק" כ-25% מהתלמידים החילוניים בגוש קטיף סבורים כי "יש להתפנות מהשטח, אם הדבר יבטיח את השלום". המחקר מגלה כי אלו שתפסו את המצב הפוליטי כך, סבלו מרמות חרדה ומצוקה נמוכים יותר מיתר התלמידים. את המחקר ערכה פרופ' שפרה שגיא מהמחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון והוא ונחשף לראשונה לקראת מושב חבר הנאמנים השנתי של האוניברסיטה שיתקיים בשבוע הקרוב.
שגיא העלתה עוד בממצאי הביניים של מחקרה כי כשני שליש מילדי גוש קטיף אינם כלל בהנתקות אפשרות לגיטימית, לעומת כשליש בלבד הסבורים אחרת.
עם זאת יש לסייג את המחקר שנערך בקרב מספר ישובים חילוניים בגוש קטיף, ולא בקרב הישובים הדתיים בגוש (שם בוודאי מספרי המתנגדים היו גבוהים בהרבה). המחקר השווה בין היתר את כמות החרדה והכעס בקרב בני נוער כיום ובקרב בני נוער בתקופת פינוי ימית בשנת 1982.
שגיא מצאה כי בעת פינוי ימית רמות החרדה והכעס היו גבוהות יותר בקרב בני הנוער מאשר כיום, ויכולת ההתמודדות גבוהה יותר כיום. ההבדלים נובעים, על-פי המחקר, מפתיחות קהילתית גבוהה יותר בקרב המתפנים כיום ומטיפול ממסדי מסודר יותר מבעבר. לדעת שגיא טיפול זה מפחית את חוסר הוודאות, העמימות ותחושות החרדה אשר אפיינו את תקופת פינוי ימית.
הפרופסור שגיא מאבחנת בין המצבים השונים כמצבי לחץ כרוני מול מצבי לחץ אקוטי. לטענתה במחקרים נמצא כי במצבים הכרוניים התרומה לבריאות הנפש באה ממקורות אישיים (תכונת חרדה, תחושה קוהרנטית ועוד) ומשפחתיים (תפקוד המשפחה, תפיסת העולם שלה, תכנון העתיד). לעומת זאת, במצבי לחץ אקוטיים (לפני פינוי ימית וכיום לפני פינוי צפוי של גוש קטיף) הגורמים המקלים על התגובות ללחץ קשורים יותר בסיטואציה ובתפיסת הסיטואציה על-ידי המתבגרים ופחות בתכונות האישיות והמשפחתיות.
במחקר שערכה פרופ' שגיא לפני פינוי ימית ב-1982, נמצאו רמות חרדה, כעס ומצוקה גבוהות. התכונות האישיות והמשפחתיות לא הצליחות להסביר את השונות ברמת החרדה והכעס של הילדים. רמות אלה היו מעבר למצופה גם במצבי לחץ, הגבוהות ביותר מבין כל מצבי הלחץ שנבדקו על ידי החוקרת.
"נראה שהמצב המורכב של חוסר הודאות לקראת הפינוי" אומרת פרופ' שגיא "וכן התחושה הקשה של פער בין הדימוי העצמי של חלוצי האומה לדימוי שנוצר בציבור של 'ספסרי השלום' גרמו לתגובות הקשות". תחושות הכעס החריפות נוצרו גם עקב אבדן האמון בממשלה ובממסד שטיפל במהלך שנות ההמתנה לפינוי".
במחקר הנוכחי מצאה פרופ' שגיא הבדל רב יותר בתגובות החרדה, המצוקה והכעס בהשוואה למצב בפינוי ימית. רמות התגובה היו בממוצע מתונות ונמוכות יותר מאשר בימית והיו דומות יותר לאלו של תלמידים מישובים קהילתיים אחרים בנגב או משדרות (שסבלה אותה תקופה מירי קסאמים). (ממוצע של כ-2.3 מתוך סקאלה של 1-4). לעומת שדרות, שם מצב הלחץ היה כרוני, מצב הלחץ הספציפי בו נמצא הגוש בסוף שנת 2004 ניתן להגדרה כמצב כרוני (אירועי טרור וקסאמים) עם אלמנט אקוטי (החלטת הממשלה על פינוי). להזכיר המחקר מתייחס אך ורק ליישובים החילוניים.
עוד מצא המחקר כי ככל שהמעורבות הפוליטית עולה, וככל שיורדת רמת האמון בממשלה ובממסד, כך עולות רמות הכעס והחרדה. גם לתפיסת האפשרויות הפוליטיות לאחר הפינוי נמצאה השפעה: ככל שהתפיסה של הנער/ה היתה שיש סיכוי כלשהו לשלום לאחר הפינוי, החרדה והכעס שביטאה היו נמוכים יותר.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה