לינה משותפת במוזיאון תל אביב

תערוכה חדשה תיפתח ביום ו' במוזיאון תל אביב לאמנות, ביתן הלנה רובינשטיין (3.6.05) בשעה 12:00: "לינה משותפת: קבוצה וקיבוץ בתודעה הישראלי". התערוכה תימשך עד ה-3 בספטמבר.

התערוכה לינה משותפת בודקת את מוטיב הקבוצה בזיכרון הפרטי של 21 אמנים שנולדו בקיבוץ, בתודעתם של שני אמנים שאינם ילידי קיבוץ, ובתרבות הישראלית בכלל.

דוברת המוזיאון מסבירה, כי המושג "לינה משותפת" נתפס בתערוכה לא רק כשיטת הלנת ילדים בבתי ילדים, בנפרד מהוריהם, שיטה שהייתה נהוגה בקיבוצים עד סוף שנות ה-80, אלא גם כמטאפורה ל"דחף הקבוצתי" הישראלי - הנטיה לאהוב קבוצות, לרצות להתגבש, להזדהות עם "גדוד", "פלוגה", "כיתה", "חברה", לשיר אותם שירים, להעריץ אותם גיבורים, וכו'...

התערוכה שואלת עד כמה ידעה החברה הישראלית לטפח בתוכה את ערך האינטימיות והפרטיות, בתוך סחף אידיאולוגי (בעבר) ופוליטי (היום), המסיט את תשומת הלב אל המרחב הציבורי, ומותיר את החיים הפרטיים חיוורים ונטולי-דרמה.

התערוכה שואלת עד כמה הקבוצה, בתוכה גדלו ילדי הקיבוץ מיומם הראשון, הוטבעה בנפשם, נחרטה מתחת לעורם, השפיעה על מבנה אישיותם הבוגרת? האם "לגדול בקבוצה" מייצר אנשים המתפקדים טוב יותר בקבוצה, או הופך אותם לרודפי-בדידות אובססיביים? איזו מטמורפוזה יצרה הקבוצה בנפשם של בוגריה?

שני האמנים המתבוננים בקבוצה ובקיבוץ מבחוץ מוסיפים נקודות מבט אחרות: ה'יחיד' כמשק אוטרקי-קיבוצי, והקשר בין הגוף הפרטי לגוף הקולקטיבי - בעבודתו של הדס עפרת, ומחקר סטטיסטי (פיקטיבי) על מדדים רגשיים של החברה הישראלית, בליווי ערמה של 400 כיסאות "כתר-פלסטיק" – בעבודתו של אמנון אילוז.

התערוכה לינה משותפת מכילה 23 מיצבים בשלוש קומות תצוגה בביתן הלנה רובינשטיין. בקומת הכניסה ייבנה "בית ילדים" – אייקון המכיל פרוזדור ארוך, שורת דלתות אחידה וחללים שיוויוניים, בתוכם מציגים חמישה אמנים את זיכרונם הפרטי מילדותם בקיבוץ (עיצוב ותכנון אדריכלי: חגי תמיר). מסביב ל"בית הילדים" ובקומות האחרות יהייו מיצבים פתוחים לחלל.
כל העבודות בתערוכה נעשו בשנה האחרונה, במיוחד לתערוכה – זו תערוכה עכשווית, ואין בה חלקים היסטוריים או נוסטלגיים.

התערוכה כוללת גם "פרוייקט לשוני": מילון מילים שיתופיות: סדרת מילים שיתופיות או משיקות להן רגשית, בצרוף הגדרות אישיות של יפתח אלוני (עיבוד למסך מחשב: נגה ונדב לשר).
התערוכה בוחנת את העבר – ילדות בקיבוץ או בקבוצה – על-מנת להבין טוב יותר את ההווה. היא אינה מבקשת להאשים או להפליל אף גורם במערכת החינוך הקיבוצית.

כוחה ועניינה בהשמעת הקול הפרטי של אלה שסיפורם סופר לכאורה על-ידי "הסיפור הגדול" של הקיבוץ. במרחב חללי המוזיאון יושמע קולם המאוד-פרטי, ויעלו תחושות אישיות ואינטימיות של החיים בתוך הקבוצה, כאחד מחלקיה-אבריה.