שבחים ל"עד ראיה" של הקאמרי בגרמניה

במסגרת אירועי 60 שנה לסוף מלחמת העולם השנייה יצא תיאטרון הקאמרי למסע הצגות עם ההצגה "עד ראיה" בפסטיבלים בגרמניה בתאריכים 4-10 במאי. התקיימו שתי הצגות בפסטיבל היידלברג, והצגות בפסטיבל הבינלאומי לאומנויות הבמה בויסבאדן, בתיאטורונים העירוניים של המבורג ושטוטגארט.

ההצגה התקבלה בהתרגשות גדולה, זכתה לשבחים רבים ועוררה עניין רב בקרב הקהל הגרמני.

בתום ההצגה בהיידלברג, נתנו שחקני ההצגה "עד ראיה" שמונה הדרנים. כמו כן, התקיים רב שיח במעמד שגריר ישראל בגרמניה, שמעון שטיין, ראש עיריית היידלברג, ביאטה וובר, יהושע סובול המחזאי, נעם סמל מנכ"ל הקאמרי ושחקני ההצגה. הקהל שרובו היו צעירים גרמנים, לא ידעו על הפרשת פראנץ יגשטטר שבה עוסקת ההצגה. התקיים דיאלוג פתוח וכנה בין צעירים לצעירים, והם הביעו חרטה על מה שקרה במלחמת העולם השניה. השאלה המרכזית שעניינה אותם היתה: כיצד ההצגה רלוונטית לישראל?

ביום רביעי 4.5.05, ערב יום השואה, התכנסה כל המשלחת התיאטרון הקאמרי ליד האנדרטה לזכר קורבנות הקהילה היהודית של היידלברג במקום שבו היה בית הכנסת היחיד בעיר שנשרף ב"ליל הבדולח". חברי המשלחת הדליקו נרות נשמה ונשאו תפילת "יזכור".

ביקורות

Frankfurter Rundschau - Wiesbaden
(10.5.05) יהשוע סובול מספר על מעשה סרבנות

קשה לשאת את העובדה שלפעמים יש רק תשובה נכונה אחת, אבל כולם שגו. מאוחר יותר מעדיפים שלא לדבר על כך. ולכן רק מעטים מכירים את השם פרנץ יגרשטטר, אחד מ-1600 סרבני גיוס גרמנים ואוסטרים שהוצאו להורג במהלך מלחמת העולם השנייה. במחזהו של סובול ,עד ראיה" אומר פרנץ יגרשטטר "במדינה הזאת כל מי שעוד מסתובב חופשי, הוא פושע." איש לא אוהב לשמוע את זה. השנה היא שנת 1943, המלחמה משתוללת ומי יכול לומר לאן מתגלגלות הרכבות העמוסות לעייפה ביהודים. פרנץ יגרשטטר אינו יכול להעמיד פנים שהוא אינו יודע על כך את התשובה.

הפשוט והמסובך

התיאטרון הקאמרי של תל אביב התארח על בימת פסטיבל מאי בוויסבאדן. תיאטרון בן 60, תיאטרון בנולד בתום המלחמה, וערב מזעזע מבחינות רבות: הקהל ראה שחקנים ישראלים המציגים בעברית (עם כיתוביות בגרמנית, מחווה משביע רצון) סיפור המתרחש בסביבה גרמנית בתקופת השלטון הנאצי. בחברה הישראלית אפשר אולי לדחוק לשוליים את נושא הסרבנות לשרת בשטחים, אך וודאי לא להשתיק אותו, עובדה המשקפת את המהירות הרבה שבה אפשר להפוך את העניין למסובך.

מחזהו של סובול פועל בעיקר כקריאה גורפת בנושא אחריות יחיד. ובבימוי של הבמאי האוסטרי פאולוס מאנקר זהו ערב תיאטרון מרענן. לא מעט בזכות איתי טיראן המגלם את פרנץ יגרשטטר, משחק בחור בעל שמחת חיים שבעיקשותו אין שמץ של התמרמרות. הוא כמובן אינו רוצה למות, אבל הוא יודע שהוא צודק. גם הקהל יודע.

Die Welt 10.05.05

על שאלת המצפון צריך לענות רק פעם אחת – ושוב ושוב

60 שנה אחרי סיום המלחמה, עומדים שחקנים ישראלים בתפקיד נאצים על במה גרמנית ובהצגת האורח של התיאטרון הקאמרי של תל אביב, במחזהו של יהשוע סובול, הם דנים בשאלת המצפון. המחזאי והשחקנים מציגים הלכה למעשה את מה שהוכיח האיכר האוסטרי פרנץ יגרשטטר בשנת 1943: כל אדם יכול בכל עת לומר לא – וגם אם הדבר יעלה לו במחיר חייו. הלא העברי הנשמע מעל לבימה והכתוב בכיתובית מעליה, חסר משמעות בשביל האמירה – שכן המסר שמעבירים השחקנים הישראלים מותיר בנו רושם עז. הקהל מבין אותם גם בלי מילים.

באוסטריה יגרשטטר הוא דמות מוכרת. במקום מגוריו רק הוא הצביע נגד הסיפוח של אוסטריה לגרמניה של היטלר. ב-1943 הוא מסרב להתגייס לצבא ולשרת שלטון רשע ועוולה. בעוון סרבנות להתגייס לצבא בשעת מלחמה, נגזר עליו גזר דין מוות: גם ברגע האחרון הייתה המילה כן מצילה אותו ממוות.

אך הקתולי האדוק נותר נאמן למצפונו. הוא מסרב לעשות משהו שאחרים דחפו אותו לעשות, מסרב לאטום את אוזניו בפני הקולות העולים מן הקרונות החתומים, או סיפורי החיילים בדבר רצח ילדים מפגרים.

המחזה מתאר את הלילה האחרון לפני ההוצאה להורג. בתאו מופיעים אשתו, אהובת נעורים, בתו וחברים. הם מתחננים לפניו להיכנע לשלטון, גם הפסיכיאטרית של הכלא והסוהר משדלים אותו לשנות את דעתו. הכומר יוכמן עושה מאמצים על אנושיים ומאשים אותו ביוהרה. לשווא הם מתאמצים ובתוך תוכם נחישותו מותירה בם רושם עז.

השחקנים הצעירים מלאי האנרגיה של התיאטרון הקאמרי של תל אביב, מבחינה אמנותית היום התיאטרון המוביל בישראל, ממצים את כל כוחם: מתיזים מים, צורחים, רוקעים ברגליים, זורקים ומנופפים מגפיים או ספלי פח, מראים הרבה עור ומדברים בגסות – עברית שוצפת וסוחפת.

המחזאי המצליח יהשוע סובול מהלך על חבל דק: היום מתקיים בישראל דיון סוער בנושא הסרבנות, האסורה שם על פי חוק. סובול לא מבקש לעשות הקבלה בין הנעשה בארצו למה שארע בגרמניה לפני שישים שנה. הוא מבקש לדון בגרעין המוסרי של שאלת המצפון.