תנועת 'שובי': אנחנו נמצאות בקשר עם תושבים ברצועה

"הרבה פעמים שואלים אותי 'מה תעשו אחרי שנצא מעזה' והתשובה היא פשוטה - מסיבה". את הדברים אומרת דורית אלדר מתנועת שובי בראיון מיוחד ל-Nfc (יום ב', 4.4.05).

היא המשיכה וציינה, כי לאנשי העמותה אין שאיפות פוליטיות אחרות. "לעמותה יש מטרה אחת והיא ממוקדת במטרה זו. אין לנו מטרות אחרות שאנו מחביאות. זו מטרה מוצהרת, גלויה ואנחנו נעמוד מאחוריה". היא המשיכה ואמרה, כי "היינו מוכנות להיות ביחד עם כל גוף אחר, לאף אחת מאיתנו אין שאיפות פוליטיות. אנחנו לא רוצות להיות חלק ממפלגות, לרוץ לכנסת, אנחנו לא רוצות שום דבר - אנחנו רוצות לצאת מעזה".

תנועת שובי, שהוקמה בפברואר 2004, שמה לה למטרה לפעול בנחישות למען מימוש ההחלטה לצאת מרצועת עזה. למרות שההתארגנות נוסדה על-ידי נשים, גם גברים נוטלים בה חלק. רבות מהנשים הנוטלות חלק באופן פעיל בארגון הן אימהות לילדים ששרתו, משרתים או עתידים לשרת ברצועת עזה, אך לא רק.

המכנה המשותף לכולן היה אי נחת, דאגה ותחושת 'נשבר לנו' מהמצב

"התחלנו להתארגן כקבוצה של נשים שלא הכירו אחת את השנייה לפני כן", אלדר מסבירה כיצד התנועה החלה את דרכה, "חברה הביאה חברה". "המכנה המשותף לכולן היה אי נחת, דאגה ותחושת 'נשבר לנו' מהמצב", היא מספרת. התנועה החלה להתבסס במקביל להעלאת הנושא ותוכנית ההינתקות על-ידי ראש הממשלה, אריאל שרון. "הרגשנו שזו הזדמנות טובה שאסור להחמיץ אותה וצריך להתחבר אליה והחלטנו למקד את המסר שלנו ביציאה מעזה ולא במסר מורכב יותר".

הקבוצה החלה להיפגש כל יום שישי בשעות הצהריים בבית של חברה אחרת מהקבוצה, שם הן דנו בדרכי הפעולה. "אלו לא היו שיחות סלון של שישי בערב", היא מדגישה. "אלו פגישות ממוקדות מטרה - זה לא מפגש חברתי. כל המשתתפות הן נשים עובדות ושעושות דברים, כך שבאמצע השבוע אין זמן. היינו נפגשות ועושות סיעור מוחות".

קיבלו תגובות מדהימות מהציבור

"החלטנו להקים אתר אינטרנט, נפגשנו עם נשים מ'ארבע אימהות' כדי להבין מה הצליח אצלן ומה מתאים לנו ומה לא". היא מספרת כי המחשבה הראשונית שלהן היתה פנייה לנשות רצועת עזה לשוב לגבולות ישראל - משם גם הגיע שם התנועה. "החלטנו על 'שובי', כקריאה שלנו כנשים לנשים ברצועת עזה שישובו הביתה".

אלדר מספרת, כי היציאה הראשונה שלהן לציבור היתה בהפגנת השמאל בכיכר רבין במאי שנה שעברה שהתקיימה בעקבות חוסר הצלחתו של שרון במשאל הליכוד בנושא ההינתקות. "הייתה תחושה שהתוכנית נפלה והיא לא תצא לפועל. לקראת ההפגנה הדפסנו חולצות והכנו בבית דף עם המטרות שלנו וכן טופסי החתמה" היא מספרת על ההפתעה בקרב הציבור, "אף אחד לא הכיר אותנו. זה היה דבר מדהים, הייתה תחושה שזה הדבר הנכון וזה מה שהאנשים רוצים. היו סיפורים מדהימים - מילדים שבאו לחתום ועד זקנים".

היא מספרת כי הפעילות של הקבוצה כוללות החתמות אנשים בצמתים וברחובות, קיום משמרות מחאה אחרי שחיילים נהרגים ברצועה וכן לקראת ההצבעות הגדולות שהיו בכנסת ובממשלה. אלדר מציינת, כי בנוסף הם מקיימים שיחות ודיאלוג עם אנשי רצועת עזה.

הרוב הגדול של האנשים שם נמצא עתה במצוקה גדולה

אלדר, עובדת סוציאלית במקצועה ואם לשלושה ילדים לאחר שרות צבאי, מדגישה כי התנועה היא גוף א-פוליטי שלא מזוהה עם אף מפלגה ועם אף צד במפה הפוליטית. "התנועה היא בעד הינתקות, היא לא ימנית, היא לא שמאלנית והיא לא יוצאת נגד המתנחלים.

להיפך, אנו אומרות בואו נחבק את המתנחלים. המטרה היא יציאה מעזה לא על חשבון אף אחד ואף גורם אינו אשם. הרוב הגדול של האנשים שם נמצא עתה במצוקה גדולה והתפקיד שלנו כחברה הוא לנסות ולמזער את הנזקים. חבל שהמדינה לא מאפשרת להם כבר לקבל את הפיצויים או המקדמות ולהתחיל בעזיבה".

"אנחנו נמצאות בקשר עם תושבים ברצועה, בעיקר באזור גוש קטיף - חלקם בגלוי וחלקם לגמרי בסמוי. יש כאלה שרק נמצאים איתנו בקשר ואנחנו לא חושפים אותם", היא מספרת ומדגישה, כי "אלה שנחשפו שילמו מחיר אישי מאוד כבד. יש כאלה שרוצים להיות איתנו בקשר ולהשתתף בסיורים שאנחנו מארגנים אבל הם נבהלו. היו כאלה שהורידו אותם בכוח מאוטובוסים שלנו - היו דברים מאוד מכוערים".

אלדר: הם גרמו לעצמם נזקים עצומים

אלדר מציינת, כי התנועה לא תוקפת את המתיישבים. "אנחנו חושבות שהם צריכים לקבל את מלוא הפיצויים ומלוא התמיכה והעזרה, הן הכלכלית והן הנפשית". היא מדגישה מתוך הכשרתה המקצועית, שאופי המחאה וההתנהלות של אנשי הרצועה יגרום למתנחלים לנזק פסיכולוגי רב: "אני חושבת שהם גרמו לעצמם נזקים עצומים. אצל חלקם אנו נראה יותר מאוחר נזקים פסיכולוגיים ולפחות חלק מזה הם יכלו לחסוך לעצמם".

"בפעילות שלנו אנחנו נותנות ביטוי לקולות של אנשים שרוצים לומר את הדברים אבל לא מעיזים לומר אותם, ואנחנו יודעות את זה מאנשים שחיים שם", היא מציינת וממשיכה "מקצתם העזו, במידה רבה בזכות התמיכה שלנו ורובם לא מעיזים להשמיע קול, אבל לפחות יש להם מישהו להרים אליו טלפון", היא מציינת כי לתנועה יש מידע רב על התנכלויות כלפי אנשים שהביעו תמיכה בתנועה או שהצהירו כי הם מעוניינים לעזוב.

אנשים הנצאים בקשר עם התנועה - מנודים ומוחרמים

אלדר תוקפת את הגופים הרשמיים של המתנחלים על התנכלותם למשפחות הנמצאות עם שובי בקשר. "הגופים הרשמיים במועצה לא מאפשרים לאנשים להשמיע קול. יש שם סיפורי זוועה. אחד הדמויות שנמצאות איתנו בקשר גלוי, הילד שלו קיבל מכות בבית הספר והילד ישב שבועות בבית ולא הלך לבית הספר והמערכת לא עמדה לצידו". היא מספרת כי לאותו אדם לא מאפשרים לעלות לתורה ביישוב. היא ממשיכה ומספרת, כי אנשים נוספים שנמצאים עימם בקשר מוחרמים על-ידי הקהילות בהם הם חיים, עסקיהם מוחרמים והם למעשה מנודים.

אלדר מציינת את האבסורד שבמצב שברצועת עזה - אנשי המועצה המתנגדת לפינוי מקבלים משכורות מהממשלה שלמדיניותה הם מתנגדים. במהלך הראיון היא מספרת על אחד המתנגדים למהלך ההינתקות, המארגן הפגנות להן הוא שולח ילדים ונוער, משכיר דירות שבבעלותו לעיתונאים ולאנשים הבאים לסקר את המתרחש ברצועה וגורף מכך סכומים נכבדים של כסף.