עתירה מנומקת ומקיפה נגד פינוי הישובים בחבל עזה הוגשה לבג"צ

עתירה של 44 מתיישבי גוש קטיף הוגשה (יום א', 6.3.05) לבית המשפט העליון נגד יישום תוכנית ההינתקות. על העתירה חתום עו"ד יצחק מירון, המייצג את העותרים. בעתירה, המשתרעת על לא פחות מ-225 עמודים, מלינים הפונים נגד ממשלת ישראל, העומד בראשה, שר הביטחון, והמינהלה ליישום חוק תכנית ההינתקות.

העותרים ציינו כבר בתחילה, כי "לא תהיה זו הפרזה לומר שעתירה זו, לצד עתירות נוספות שהוגשו ואולי תוגשנה, עוסקות בסוגיא שתהיה חלק מההיסטוריה שהעם היהודי ילמד וישא עימו למשך שנים רבות" ולכן בשל חשיבות הסוגיא לטענתם, העותרים בקשו כי ההרכב המורחב ביותר של בית המשפט העליון ידון בה.

בעתירה הועלו מספר רב של טענות. בכלל זאת נטען, כי הפיצוי שמובטח, נועד לאפשר לאדם לקנות נכס חלופי בישוב שתנאיו אינם נחותים מהישוב שממנו עוקרים את הזכאי לפיצוי. ברם, נטען, בפועל הסתבר, כי המחירים עבור קרקעות לנחלות בישובים הרלבנטים יקרים בהרבה מהפיצוי המוצע בחוק. לתמיכה בעמדתם הפנו המבקשים לשמאויות אשר הוצגו בפני ועדת הכספים.

טענה משפטית נוספת הינה, כי הפיצוי המוצע על-פי החוק מתעלם מהעובדה שבמדינת ישראל נתקלים לעתים קרובות בהפקעת מקרקעין. לעומת זאת, רק לעתים רחוקות נתקלים בהפקעת בתי מגורים או בתי עסק. בעתירה פורש כי מעולם לא היתה במדינת ישראל הפקעה בבת אחת של כמות כזו של בתי מגורים ועסקים, שחיים וגרים בהם כ- 9,000 - 8,000 אנשים, רובם בתים צמודי קרקע.

לטענת העותרים, מציאת פיתרון חלופי למגורים של אנשים רבים כל-כך ובהם כ-20 ישובים חקלאיים היא מורכבת ומסובכת, ומסובכת שבעתיים לגבי הישובים החקלאיים הדתיים, מאחר שכמות הנחלות שעומדת לרשותם בישובים חקלאיים היא קטנה וזעומה. נטען, כי בשל החוסר בישובים כאלה שלא בקרבת איזור המרכז, אזי הפיצוי המוצע לא מאפשר למפונים לקנות רכוש חליף.

טענה נוספת, מהצד הערכי, מתבססת על לא אחר מראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, והמכריז על הקמתה, דוד בן גוריון, שקבע בנאומו בפני הקונגרס הציוני בבזל בשנת 1937 כי: "אין רשות לשום יהודי לוותר על זכות העם היהודי בארץ. אין זו סמכות של שום יהודי. אין זו סמכות של שום גוף יהודי. אין זו אפילו סמכותו של העם היהודי כולו החי איתנו היום - לוותר על איזה חלק שהוא בארץ.

זוהי זכות האומה היהודית לדורותיה, זכות שאיננה להפקעה בשום תנאי. אילו גם היו יהודים באיזה זמן שהוא מכריזים על הסתלקותם מזכות זו - אין בכוחם ובסמכותם להפקיע זכות זו מהדורות הבאים. שום ויתור ממין זה אינו מחייב ואינו קושר את העם היהודי. זכותנו על הארץ כולה - קיימת ועומדת לעד…"

ובזכרונותיו כתב בן גוריון כך:

"בעיני, אין היישוב הארץ-ישראלי נימוק למשא ומתן, אלא הדבר שיש לו ערך בפני עצמו. מה עלינו לעשות כשמתנפלים עלינו? אם נברח מפני שודדים - נצטרך לעזוב לא רק את הגליל העליון, כי אם את כל ארץ ישראל… כל זמן שאנו יכולים להגן - חובתנו להגן ולא לעזוב את מקומותינו".