הדיאטה החדשה: "נשים צרפתיות לא משמינות"

כשמירל גיליאנו, ילידת צרפת, צעדה לאורכו של שדה התעופה הבינלאומי בשיקגו לפני מספר שבועות, היא התבוננה בכל האנשים סביבה שאכלו, מנסה למצוא לפחות אדם אחד שגם נהנה מהאוכל.

גיליאנו ראתה סביבה אנשים שבלעו המבורגרים וצ'יפס בעוד הם מקלידים על המחשבים הנישאים שלהם, מדברים בטלפון הנייד או קוראים עיתון. "לא יכולתי לראות אף אחד שאכל וניהנה", סיפרה גיליאנו, בת 58, מנכ"ל 'CEO of Clicquot Inc.', חברת בת אמריקנית של 'Champagne Veuve Clicquot'. "מזון הוא אחד התענוגות הגדולים בחיים. אנחנו לא צריכים לאכול כאילו אנחנו רובוטים או טייסים אוטומטים. זה לא אכילה. זו האבסה".

זהו, לדבריה, השוני בדרך בה רואים הצרפתים והאמריקנים את האוכל. זה גם מה שמסביר אולי בחלקו מדוע האמריקנים נאבקים יותר לרדת במשקל מאשר הצרפתים, וייתכן שהגיע הזמן ל'דיאטה של האשה הצרפתית'.

גיליאנו אומרת את הדברים בראיון ממשרדה בניו יורק, לקראת צאת ספרה החדש: "נשים צרפתיות לא משמינות: הסוד של אכילה לשם הנאה", לו היא קוראת "הספר הלא דיאטתי האולטימטיבי". לא קלוריות, גרמים של שומן או ספירת פחמימות מופיעים במתכונים או בתפריטים. במקום זאת, עצותיה מתרכזות במסר הבא: אכלו רק אוכל טוב. הירגעו והיתענגו על כל ביס.

גיליאנו אינה היחידה התומכת בגישה כזו בנושא שמירה על המשקל. תזונאים שקראו את סיפרה אישרו אותו בהתלהבות. ספר הבישול 'Barefoot' בפריס: "אוכל צרפתי פשוט שניתן להכין בבית, מאת אינה גרטן", הגיע לראש רשימת רבי המכר של USA Today, והניאורוסינטיסט (חוקר מערכות עצבים) וויל קלוור, המתגורר בצרפת מזה שנתיים שכתב את "הטענה המופרכת: סודות הדיאטה הצרפתית לירידה קבועה במשקל" מעביר שיעורים כיצד לאכול בדרך זו לעובדים במספר חברות גדולות בארה"ב.

עם הפופולריות של דיאטות דלות פחמימות ההולכת ונעלמת והעובדה כי כל דיאטה אחרת לא נראית כרגע באופק, 'הדיאטה של האשה הצרפתיה' נראית כמה שעומד להיות שיגעון האופנה הבא. היא ללא ספק מושכת: אמריקנים רבים שבעים כבר מחישובי קלוריות ופחמימות של כל ביס שהם מכניסים לפה והרעיון להוריד במשקל על-ידי אכילה נכונה הוא בהחלט מפתה.

נשים צרפתיות אוכלות עם כל חמשת החושים, אומרת גיליאנו, מאפשרות ל'פחות' להרגיש כמו 'יותר'. כשהיא עם חברים בפריס, היא מספרת, גם אם הם רק אוכלים סנדוויצ'ים, "אנחנו מתישבים, 'לוקחים' את הזמן, מתבוננים בסנדוויץ', מעריצים את הלחם או את החמאה המרוחה עליו. אנחנו אוכלים לאט. אנו לועסים כראוי. אנו עוצרים בין ביס לביס".

החיטוב הוא הסגנון

נראה כי יש לכך השפעה. לנשים הצרפתיות יש מזה זמן רב מוניטין של נשים חטובות ואופנתיות למרות אהבתן למזון טוב וליין. התיירים האמריקנים בפריס לעיתים קרובות המומים מהעובדה כי רוב הנשים הצרפתיות שהם רואים ברחובות הן דקות גיזרה וחינניות. למעשה, הצרפתים מדווחים כי רק כ-11% מהאנשים בצרפת שמנים, זאת בהשוואה לכ-30% מהאנשים בארה"ב, הנושאים על עצמם 14 ק"ג מיותרים, על-פי סקרים של ממשלת ארה"ב.

ולתאוריה כי הנשים הצרפתיות רזות בגלל שהן מעשנות יותר, הרי שמדובר במיתוס - כ-21% מהנשים הצרפתיות מעשנות ו-33% מהגברים, בהשוואה ל-20% מהנשים ו-25% מהגברים בארה"ב, כך על-פי נתונים של האגודה למלחמה בסרטן האמריקנית.

"אינני חושב כי כל ההבדל בין משקל האוכלוסייה בארה"ב לעומת צרפת יכול להיות בגלל עישון", אומר מישל ת'ון, העומד בראש מחקר אפידמיולוגי של האגודה למלחמה בסרטן. "ורק חלק קטן מאוד מהעלייה במשקל בשנים האחרונות בארה"ב יכול להיות בגלל הירידה בעישון".

רבות נכתב בשנים האחרונות על הפרדוקס הצרפתי: הם שותים הרבה יין, אוכלים בגטים ומזון עתיר שומן כמו רטבי שמנת, בשר אדום, חמאה וגבינה והם עדיין נשארים רזים וסובלים מפחות מחלות לב. אך למעשה אין זה פרדוקס, אומר קלוור. "הצרפתים אוכלים מזון אמיתי, לא מזון מזוייף כמו צ'יפס, משקאות מוגזים, ותחליפי גבינה ופירות. הם אוכלים מגוון רב של מזונות טריים, כולל פירות וירקות רבים, אך לא הרבה בפעם אחת. הם מעריכים איכות יותר מכמות. אנשים פה יקנו 2.5 קילו בוריטו (מאכל מכסיקני) אם הוא עולה 99 סנט אפילו אם אין לו טעם, אך הצרפתים לעולם לא יעשו זאת", הוסיף.

הם אוכלים כמה שהם רוצים

גיליאנו מסכימה לדברים. היא מאמינה כי לאמריקנים יש מערכת יחסים שונה עם האוכל שלעיתים קרובות מונעת הנאה וגורמת להם לאכול יותר. האמריקנים אוכלים 10% עד 30% יותר ממה שהם צריכים, היא טוענת.

גיליאנו מדגישה, כי היא אינה פיסיולוגית, פסיכולוגית או תזונאית, אלא פשוט אדם ששם לב במשך שנים כי "נשים צרפתיות עושות מה שאני עושה: הן אוכלות כפי שהן רוצות, והן לא משמינות". בבעלותה דירות בניו יורק ובפריס ולכן ראתה כיצד נשים אוכלות משני צידי האוקינוס.

נשים צרפתיות אינן אובססיביות לגבי משקלן, אינן מדברות ללא הרף על הדיאטה, לא מדגלות על ארוחות, לא מחליפות ארוחות ב'שייקים מרזים', לא חוטפות לעיתים קרובות, אינן אוכלות בעמידה או בזמן ריצה לאיזה מקום, לא זוללות מזון מהיר ולא שוקלות את עצמן בלי הפסקה, היא אומרת.

מעקף אמריקני

גיליאנו יודעת כיצד ההרגשה להיות שמנה. כשהגיעה לארה"ב כנערה, במסגרת חילופי סטודנטים, העלתה 9 קילוגרם כשאכלה שבע ארוחות ביום וזללה בראוניס ועוגיות שוקולד צ'יפס. היא חזרה הביתה ונראתה כמו שק תפוחי אדמה והמשיכה לאכול בדרך האמריקנית, נכנעת לעיתים קרובות לתשוקות בדמות מאפים ועוגות גם כשהלכה ללמוד בבית ספר בפריס. היא העלתה עוד 4.5 קילו נוספים, ומשפחתה החלה לדאוג לה מאוד.

אז, פגשה את רופא המשפחה, לו היא קוראת ד"ר נס, והוא שלימד אותה מחדש את הכישורים בהם משתמשות הנשים הצרפתיות כדי לשמור על משקלן: אכילה של שלוש ארוחות טובות ביום, שמירה על מנות, אכילה מרובה של פירות וירקות, שימוש בתבלינים, התענגות על יין, הליכה ממקום למקום גם כשמדובר בעלייה וירידה במדרגות, וכנעה לתשוקות שבאוכל מדי פעם. כשהיא בוחרת בדרך הצרפתית המסורתית משקלה העודף של גיליאנו נעלם וכך היא שומרת על משקל תקין ב-30 השנה האחרונות.

היא אוכלת שלוש ארוחות ביום ושותה בכל יום שמפניה או יין. עסקיה מאלצים אותה לאכול במסעדות כ-300 פעם בשנה וכשהיא עושה זאת היא אוכלת ארוחות מלאות, ולא רק סלט דל קלוריות עם מים מוגזים. "ירידה במשקל בדרך בה אני בחרתי קלה יותר מזו שאנשים בוחרים פה [ארצות הברית]. הם אינם מאושרים. הם זועפים. הם מונעים [הנאה] מעצמם".

אמצעים קיצוניים אינן התשובה, היא כותבת בספרה. "בדיאטות פופולריות רבות, העקרון הוא אם אתה משעמם עצמך למוות עם קבוצות מזון, לבסוף אתה מאבד עניין באוכל בכלל, והקילוגרמים חוזרים". עדיין, היא אומרת, למעלה מחצית מהאמריקנים אינם מסוגלים לשמור על משקל יציב גם עם כל ההרעבה הזו.

רוב הדברים הכתובים בספרה נשמעים הגיוניים, אומרים דיאטניים שקראו את הספר. "אני חושבת שהיא צודקת לגבי דברים רבים", אומר קיית איוב, תזונאי בקולג' לרפואה בניו יורק. "אנו אכן ממהרים לאכול ולעיתים קרובות אני מרגיש שאף אחד כאן לא ניהנה מהאוכל. מה שהיא למעשה אומרת מבוסס למעשה על תנועות האכילה האיטיות".

תיקון גישה

השם של ספרה עלול לאכזב אנשים "בגלל שאנו לא רוצים לשמוע שהצרפתים עושים הכל טוב יותר ממה שאנחנו", אומר איוב. אך הוא תומך בפילוסופיה של האיזון והמתינות. "אני מוריד את הכובע בפניה על-כך שהיא אומרת לאנשים שזה בסדר לאכול קצת שוקולד".

כריס רוזנבלום, פרופ' תזונאי באוניברסיטה באטלנטה, אומר כי הספר "נותן לך מעט התבוננות אל חייהן של הנשים הצרפתיות ויחסיהם עם האוכל, שהוא מנוגד לזה של הנשים האמרקיניות. זה מרענן לקרוא ספר כזה, ואני מקווה שיותר נשים אמריקניות ילמדו לאכול בצורה בריאה ועדיין ליהנות מההנאה שבאוכל טוב".

אך הבחירה בגישה הצרפתית לאוכל תדרוש שינוי גדול בגישה לרוב האנשים כאן. "הצרפתים באמת אוהבים את האוכל שלהם", אומר קלוור, אך האמריקנים לעיתים קרובות רואים במזון עבודה או שליחות שהם צריכים לעשות מהר כדי שיוכלו לחזור לעבודה. באמריקה אנו חושבים שאם אתה אוהב אוכל, אתה אוכל כמויות עצומות ממנו, ואתה אוכל אותו מהר. אך אם אתה ממלא את פיך, אינך יכול לטעום את רוב המזון מאחר ובלוטות הטעם נמצאות רק על הלשון, בנוסף לכך, כשאתה מאט את הקצב עם נגיסות קטנות יותר אתה טועם יותר מהאוכל ומרוצה מפחות".

כשקלוור התגורר בצרפת הוא מסר, כי מעולם לא הרגיש 'מלא', והוא ראה כי כאשר האמריקנים עוברים להתגורר שם הם יורדים במשקל, וכשהצרפתים עוברים להתגורר בארה"ב הם מעלים במשקל.

גיליאנו יודעת כי גישות צרפתיות רבות יהיו זרות לנשים האמריקניות הרגילות למזון 'נוח'. "אני לא משטה בעצמי. אתם לא הולכים להשתנות בין לילה. אתם לא הולכים להוריד 30 פאונד ב-10 שבועות, אך המשקל יעלם לאט לאט. לאחר שבוע או שניים, תרגישו מאוד נוח במכנסיים, ואז לאחר מספר שבועות נוספים תרגישו שאתם צריכים מידה אחרת".

אחרי כן תוכלו לראות את השינוי; חוש הטעם שלכם ישתנה וכך גם הדרך בה תתבוננו באוכל ובמנות, היא אומרת. האכילה שלכם והרגלי החיים צריכים להיות תפורים לטעמכם ולחילוף החומרים שלכם. "כמו חליפת שאנל מחוייטת הם צריכים להשאר לעד, עם שינויים קלים במשך השנים". "בסוף היום, יש לנו רק גוף אחד, ואנחנו צריכים לכבד אותו ולדעת מה אנחנו מכניסים פנימה".