פער הריבית המחויב במשקי הבית כפול מזה הנהוג במגזר העסקי

ההפרש בין הריבית שמשלמים משקי הבית על האשראי, לבין הריבית המשולמת על-ידי הבנקים על הפקדונות עמד בסוף 2001 על 7.5%, כפול מפער הריביות במגזר העסקי שעמד על 3.8%, כך עולה מנתונים שנמסרו על-ידי בנק ישראל.

המשמעות של נתונים אלו הינה, כי הבנקים מנצלים את כושר המיקוח הנמוך של משקי הבית כדי להגדיל את רווחיותם.

מנתוני בנק ישראל עולה, כי היחס בפערי הריביות בין שני המגזרים עלה במידה מסויימת בשנים האחרונות. אומדן זה מבוסס על ההנחה כי עלות המקורות לבנקים, זהה לשני המיגזרים, וכי הפער נוצר רק בשל ההבדל במחיר האשראי.

בבנק ישראל מעריכים, כי כושר המיקוח של משקי הבית קטן יותר, ולכן הם נוטים לרכז את פעילותם עם בנק אחד, או לכל היותר שניים, בעוד שלפירמות העסקיות עמדת מיקוח חזקה יותר והן פחות "כלואות" בידי הבנקים - ולכן גם מנהלות את חשבונותיהם באמצעות מספר בנקים.

נראה כי כושר המיקוח העדיף של הפירמות העסקיות, בעיקר הגדולות שבהן, נובע מכך שיש להן חלופות רבות יותר לאשראי הבנקאי, כמו גיוסי הון בבורסה לניירות ערך (בישראל ובחו"ל) וכן גיוסי קווי אשראי מבנקים בחו"ל. לעומתם, למשקי הבית אין כמעט אלטרנטיבה לאשראי הבנקאי, למעט הנזלה של חסכונות ונכסים אחרים.

בבנק מציינים, כי תופעה זו מוכרת גם במדינות אחרות בעולם בהן, כמו בישראל, התיווך הפיננסי מחוץ לבנקים איננו מפותח.

במסגרת ניתוח התופעה, גורסים כלכלני בנק ישראל, כי הפער בריביות בין שני המגזרים, מצביע על ביטוי חסר להבדלים בעוצמת התחרות בתוך מגזרי האוכלוסיה. לפי כלכלני הבנק, ההנחה הסבירה היתה צריכה להיות כי "פרמיית הסיכון" של הלקוחות העסקיים צריכה להיות גבוהה יותר מזו של משקי הבית, ומכאן גם שהפער בריביות בקרב לקוחות אלו היה צריך להיות גבוה יותר בקרב לקוחות אלו. אולם, המצב בפועל הוא הפוך. עם זאת, מציינים בבנק, כי שיעור הוצאות תיפעוליות גבוה יותר לגבי משקי בית מהווה בוודאי חלק מההסבר לפער בין המירווחים.