תביעה מעניינת לסעד הצהרתי הוגשה ביום א' האחרון (12.12.04) לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד מדינת ישראל, מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון והממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי ביהודה ושומרון, בגין הפקעת אדמות הנמצאות בבעלות פרטית באזור חברון.
לטענת התובעים, המדינה ביצעה הפקעה סמוייה של הקרקע ולא זו אף זו, אלא שהזניחה אותה באופן רשלני, תוך שהיא גוררת את הטיפול בזכויות הבעלים בקרקע במשך 37 השנים האחרונות. התובעים המיוצגים על-ידי עורכי הדין רנאטו יאראק ואוהד יאראק ממשרד מ. פירון ושות', תובעים לא פחות מ-20 מיליון ש"ח מהמדינה.
בכתב תביעה זה, עותרים התובעים לבית המשפט בתביעה להכריז על מקרקעי משה ולירו בחברון כמופקעים, ולחייב את הנתבעים בתשלום פיצויי הפקעה או מתן קרקע חליפית.
המדובר ב-4 נכסי מקרקעין במרכז העיר חברון, באיזור H2, המצוי בשליטת כוחות צה"ל שנקנו כדת וכדין על-ידי משה ולירו ז"ל בשנות ה-30 של המאה ה-20. כיום, כך לטענת התובעים, המדינה, היא בעלת השליטה בפועל באזורים בהם נמצאים המקרקעין והיא האחראית למינויים ופעולתם בפרט בכל הנוגע לרכוש היהודים.
על-פי כתב התביעה, בשנת 1945 נפטר ולירו ועזבונו חולק בחלקים שווים בין שלושת ילדיו שהם התובעים בתיק. לטענת התובעים בעלותו של מואיז ולירו במקרקעין, רשומה בספרי המקרקעין ואין עליה כל עוררין.
בין השנים 1948 ו-1967, בעת שלטון הממלכה הירדנית בעיר חברון, נחשבו בעלי המקרקעין, יורשי ולירו (שהיו גם נתינים בריטיים), כ"אויב" על-פי פקודת המסחר עם האויב, 1939, ובהתאם להגדרה זו הוקנו המקרקעין לניהולו של האפוטרופוס הירדני מתוקפו של צו הקניה, אשר פורסם רק בשנת 1967. לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר השתלט צה"ל על האדמות ביהודה ושומרון, פורסם צו הרכוש אשר בין היתר מינה והסמיך את הממונה ליטול את החזקה ברכוש ממשלתי, לגבות חובות שהזכות בהם היא רכוש ממשלתי ולנהל את הרכוש הממשלתי בו הוא נוטל חזקה.
לימים, תוקן הצו והוספה לו הוראה ספציפית שנועדה להשיב תשובה חיובית חד משמעית לשאלת מעמדן של אדמות היהודים כרכוש ממשלתי. כלומר, בעקבות התיקון נכלל כל רכוש, אשר ביום הקובע (7.6.67) היה בבעלות או שהוקנה למדינת אויב, בהגדרת "רכוש ממשלתי" בצו הרכוש. על-פי כתב התביעה זה גם היה גורל המקרקעין נשוא המחלוקת. לטענתם, על אף היות המקרקעין מוקנים, לא נרשמה הערת הקנייה כמתחייב.
לטענת התובעים, מיד עם כניסת כוחות צה"ל לחברון ומיגור המשטר הירדני בעיר, פנה אחד מיורשי מואיז ולירו, אל כלל הגורמים הרשומים המוסמכים בניסיון לממש את זכויות הבעלות שלו אולם כל נסיונותיו העלו חרס. גם בשנים שחלפו, ניסו מפעם לפעם בני משפחת ולירו להשיג לעצמם את הקרקע חזרה ולהבין מה עלה בגורל הקרקעות, אך ללא הועיל. זאת ועוד במהלך השנים האחרונות ניסו בני משפחת ולירו, כך לטענתם, בכל דרך אפשרית להחזיר לעצמם את מה שהיה שייך להם מלכתחילה. בין היתר הם פנו לשר הביטחון, היועץ המשפטי לממשלה, מבקר הפנים של מנהל מקרקעי ישראל, ואפילו לנשיא המדינה, אך ללא תוצאות מוצלחות.
רק בחודש נובמבר 2002, 35 שנים לאחר מלחמת ששת הימים ולאחר קרוב לשלוש שנים ארוכות של המתנה, התקבלה לבסוף תשובת היועץ המשפטי לאיו"ש הנוגעת לעניינם. לטענת התובעים, הייתה זו תשובה בלתי ממצה, אשר מתעלמת במפגיע מהשאלות שנשאלו על-ידי יורשי ולירו.
לטענתם, העביר להם נציגו של היועץ המשפטי לממשלה בחודש מאי 2003 תשובה שבה העריך כי בדיקת העניין תארך כשלושה חודשים, וכן כי היועץ המשפטי פנה אל הדרג המדיני, בבקשה לבחון את הסוגייה הכוללת של אדמות היהודים. אולם למרות כל אלה, לא קיבלו התובעים תשובות.
לאחר שפקעה סבלנותם של התובעים, פנה עורך דינם של בני משפחת ולירו בסוף חודש דצמבר 2003 לממונה וליועץ המשפטי לממשלה והודיע להם כי לאור החלטתו "שלא להחליט דבר בעניין זכויותיהם" של התובעים, מעוניינים התובעים להשיג על ההחלטה, ולכן הממונה התבקש להודיעו מהו הפורום שבפניו ניתן להשיג על ההחלטה ומהן הדרישות הפורמאליות להגשת הערר.
במאי 2004 השיב עו"ד גולן, בשם היועץ המשפטי לממשלה והממונה, כי פניית התובעים "נמצאת על מדוכת היועץ המשפטי לממשלה, וכי הוא מקווה להשיב למבוקש במכתב בקרוב". לטענת התובעים "לאור הסחבת החמורה והשיטתית אשר ננקטה על-ידי הנתבעים, ולאור ההתעלמות המופגנת והבוטה של עובדי הציבור הנוגעים לעניין, לא נותר לתובעים אלא לפנות לעזרתו של בית המשפט".
על-פי כתב התביעה, יש לראות את המקרקעין כאילו הופקעו על-ידי המדינה ביום 7.6.67, מאחר ובפועל, מדינת ישראל או מי מטעמה, הם אשר מחזיקים ושולטים במקרקעין מאז אותון יום. לחילופין, טונים התובעים, יש לראות את החזקה והשימוש במקרקעין כאילו הופקעו ביום 7.6.67 או בכל מועד אחר. לטענתם, "עשו הם כל שביכולתם, במשך 37 השנים שחלפו מאז שולטת מדינת ישראל בחברון, 37 שנים בהם נמצאים המקרקעין בחזקתו של הממונה, על-מנת להשיב את קניינם לחזקתם - אך נתקלו בחומה בצורה ובלתי עבירה מטעם מדינת ישראל ונציגיה". לטענתם על המדינה לפצות אותם בסכום השווה לשווי המקרקעין (ביום ההפקעה בפועל או מכללא) כאילו נמכרו על-ידי התובעים מרצון ונרכשו על-ידי רוכש מרצון כשהוא משוערך וכולל ריבית מיום ההפקעה ועד התשלום בפועל, פרוצדורה המעוגנת בסעיף 12(1) לפקודת הקרקעות.
לפיכך מבקשים התובעים מבית המשפט, להצהיר כי יש לראות את המקרקעין כמופקעים ולחייב את הנתבעים לפצות את התובעים על-פי שווי הקרקע ביום 7.6.1967, כשהם משוערכים מיום 7.6.67 ועד ליום התשלום בפועל או החל מכל מועד אחר, בהתאם להחלטת בית המשפט. לטענת התובעים, המצרפים גם חוות דעת בנושא, מגיע סכום זה כשהוא משוערך נכון ליום הגשת התביעה לסך 22 מיליון ש"ח בקירוב בתוספת מע"מ כחוק.
לחילופין, מבקשים התובעים כי בית המשפט יחייב את המדינה להפקיע כעת את המקרקעין ולפצות את התובעים בהתאם וזאת על-פי צו הרכוש ולאור הטענה, כך לדעת התובעים, שהממונה נטל החזקה במקרקעין כבר בשנת 1967. לדעת התובעים המשמעות היא כי בפועל, המקרקעין הופקעו, ולתובעים אין ולא הייתה כל דרך לממש זכותם במקרקעין, בעוד הממונה הוא הנוהג בהם מנהג בעלים.
במצב דברים זה כאשר למעשה מונעת מדינת ישראל מהתובעים לממש את זכותם הקניינית במקרקעין, ואף נמנעת מהם האפשרות לנהלם ולהפיק את פירותיהם כנדרש על-פי צו הרכוש, סבורים התובעים כי יש להכריז על המקרקעין כמופקעים ולפצות את הבעלים-התובעים בקרקע חלופית או בסכום כסף השווה לערכם של המקרקעין.
לטענתם במצב שנוצר, הם מוצאים עצמם במצב בלתי נסבל בו מצד אחד מונעת מהם המדינה את מימושו של קניינם הפרטי ובכך פוגעים בזכות היסוד שלהם לקניין ומצד שני עושה המדינה לכאורה במקרקעין כבשלה ואף היה עליה לגבות דמי שימוש מהיושבים במקרקעין, דמי שימוש אשר אינם מועברים לתובעים. באופן כזה, לטענת התובעים, מעשירה המדינה קופתה שלא כדין, על חשבון התובעים או לחלופין גורמת להם נזק בעטייה של התרשלות גסה ותוך הפרת חובותיה כלפיהם.
עיקר טענות התובעים מופנות כנגד הממונה אשר לטענתם הפר את חובתו על-פי דין, ולא גבה, עבור הבעלים-התובעים, את דמי השימוש בנכסים. כן הפר הממונה, לטענתם, את חובתו כנאמן הבעלים, ולא שמר על הנכסים, ניהלם ופיתחם כפי שאדם סביר היה נוהג באותן הנסיבות וכמתחייב בחוק. עוד הפר הממונה את חובתו לפעול בהגינות ובנאמנות כלפי התובעים ורכושם, שיסודה בחובת ההגינות המוטלת על כל רשות מינהלית. הממונה, בהיותו ממלא תפקיד ציבורי על-פי דין, כפוף לחובות המוטלות על המינהל הציבורי ובתוך זה גם לחובת ההגינות.
לטענת התובעים, הממונה הפר בגסות גם את חובת ההנמקה בה הוא חב, באשר הוא נמנע מלתת לתובעים מענה כלשהו לפניותיהם במשך תקופות ארוכות וללא כל הצדק סביר. חובה נוספת אותה הפר הממונה לכאורה, היא חובתו של מי שהופקד לשמור על נכס, חובה המוטלת מתוקפו של חוק השומרים. לטענת התובעים, על שומר שכר מוטלת האחריות לאבדן הנכס או לניזקו, למעט מקום בו הנזק נגרם עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא היה יכול למנוע את תוצאותיהן.
"התעלמותו של הממונה מחובתו לנהל ולהפיק פירות מן הנכסים הובילה למצב בו בפועל הנכסים היו כאובדים לבעליהם מאז 7.6.67 ועד היום", טוענים התובעים שמדגישים כי בהתנהלותו זו, ביחסו אל התובעים ונציגיהם ובכל מעשיו ומחדליו ביחס לנכסים, הפר הממונה חובות חקוקות, ועל כן עליו לשפות את התובעים בפיצוי כאמור.
התובעים מדגישים כי התנהלותו הרשלנית של הממונה, בכך שנמנע מניהולם התקין של המקרקעין, גרמה להם נזקים אדירים, אשר אין ולא יכול להיות להם מידע מלא לגבי היקפם. לפיכך מבקשים התובעים מבית המשפט להתיר להם לפצל את סעדיהם.
ת.א 6515/04 שלמה ולרו ואח' נ' מדינת ישראל ואח'
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה