בסמוך לביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב מוצבים שלושה מיכלי מיחזור זכוכית, בצבעים שונים, אשר מסווגים את אופן זריקת הבקבוקים. האמנית סיגלית לנדאו סימנה כל קונטיינר כמיכל של עין (ירוקה, חומה, לבנה). מיקום רהיט רחוב קפדני זה על מדרכת רח' תרס"ט בתל אביב הינו הפרולוג לתערוכה, יחד עם שמה: "הפיתרון האינסופי".
על ציר זמן של דורות ועימות תרבויות, זיכרון ואסון נגועים במגיפה אשר מצליחה לערבב דמיון וכאב יחד עם מערכת מחילות של רגשות, מיתוסים, יופי ונרטיבים אישיים-היסטוריים.
הפרויקט מבקש לחדור שלושה רבדים: את העין הירוקה, הבולעת-הכול ומחזירה ירוק; העין החומה, הבולעת הכול ופולטת חום; והעין הלבנה, אשר בולעת הכול, ואף את עצמה ומלבינה בסוכר וקירות של מלח.
התצוגה מתחילה בכניסה לביתן הלנה רובינשטיין, בהליכה בתוך צינורות בטון יצוקים יחד, כאגן ניקוז מדברי של מי שיטפונות וביוב, אשר מוליכים את המבקר לתוך הבניין ולתוך שני מצבים התחלתיים מנוגדים: הימלטות בתוך שופכין לעומת הימצאות ומשיכה לשיטפון מים מתוקים במדבר.
לעיתים במסווה מתעתע של תערוכה היסטורית, הפרויקט מציג אלגוריה על קבוצה הנמצאת על סף התמוססות.
ראש של חיה דמוי ברונזה במימדי ענק מוצב בקומת הכניסה ומגלם בתוכו את כל מרכיבי האנדרטה ל"קורבן", כציר סמלי חיצוני של התערוכה שנכרך סביב העולם של לנדאו: הכבשה - גיבורת האמנות הישראלית ונספחת יהודית באמנות הנוצרית.
החברה המאכלסת את חללי "הפיתרון האינסופי" אינה ספציפית, היא בעלת רוב נשי, עמלני, המתקיימת קיום נוודי תלוש בטופוגראפיה ובגיאולוגיה של ים המלח (ארץ המרדפים, הפרישות הגברית האיסיית, אזור בו חיים כרגע בדואים לצד תיירות מרפא).
בקומת הכניסה מוצגים בעיקר מיצבי וידאו. האמנית נעה בין הוויה חושנית מגרה ומתעתעת לבין מערך פנומנולוגי של התרחשויות. המבט של הצופה מטולטל לאורך כל התערוכה כלפי מטה, אל האדמה וקו המים, אל מתחת לפני קו המים (ים המלח), בו היא צוללת על-גבי אבטיח כמו ציפור דואה וכלפי מעלה, אל קו אופק וולקאני.
ציר שני של התערוכה הינו קטבי הסוכר והמלח. ענני הסוכר "שערות סבתא" מוצגים באקווריום של אוויר נטול לחות. הסוכר של לנדאו הינו חומר וסמל של צרכנות/רעב, אנרגיה נטולת כל תכונה מזינה. הסוכר הילדותי הוא פיתיון אוטופי המתקיים בתנאים מבוקרים ונשלטים בתוך תא זכוכית קניוני בעל אקלים מווסת.
בקומה העליונה של הביתן, מתערבלים אבטיחים מתוקים בים המלח על פני קיר שלם. מול הסרט עסוק ילד מפוסל בשתיית מי מלח הנובעים בלא ידיעתו מעיניו. זהו שיטפון במעגל סגור. בסרט אחר, גם הוא אינסופי, לוקחת לנדאו, יחד עם רקדנית נוספת, את תוואי הפרויקט שלה אל חופי הים התיכון, למרגלות תחנת הכוח האפוקליפטית של חדרה.
חדירתה של לנדאו לעולם האמנות הבינלאומי ב-1997 בביאנאלה בונציה ובדוקומנטה העשירית בקאסל עם קונטיינר סחורות ימי מעוות שנשא בבטנו זיכרון של טופוגרפיה סמויה, ייסדה את הסטטוס של אמנותה כמתבססת על הפרעה.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה