"תנובה" הורשעה בעליון בניהול עסק ללא רישיון במרכז החלוקה בפ"ת

בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה והרשיע את תשלובת תנובה בניהול עסק לשטיפת משאיות ללא רישיון, בתחומי מרכז החלוקה שלה בפתח תקווה. בית המשפט הורה להחזיר את התיק לבית המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה, על-מנת לגזור את דינה של החברה.

לתנובה מרכז להפצת מוצריה באמצעות משאיות, בו ממוקם גם מתקן לשטיפת המשאיות השייך לה. תנובה מחזיקה ברישיון עסק לניהול מרכז ההפצה, ומתקן השטיפה משמש אך ורק לשטיפת משאיותיה של תנובה ו"זר לא יעשה בו שימוש". תנובה אף אינה גובה כל תמורה עבור השטיפה במתקן. צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשנ"ה-1995, קובע כי רחיצתם של כלי-רכב מהווה עסק טעון רישוי.

כתב אישום בגין מתקן לשטיפת משאיות

נגד תנובה הוגש כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקווה. השופטת אסתר באום-ניקוטרה קבעה, כי הכרעת הדין תיגזר מהשאלה אם מבחינה פונקציונלית מתקן השטיפה הוא נפרד מהעסק העיקרי או שמא הוא מהווה חלק בלתי-נפרד מהעסק העיקרי.

בבוחנה שאלה זו, קבעה השופטת כי מתקן השטיפה אינו פתוח לקהל הרחב; הוא אינו הוא משמש לעשיית רווחים; וכי אין הוא משרת גורמים זרים זולתי תנובה לבדה, אף לא את עובדי החברה. מכך היא הסיקה, כי הפעלת המתקן נעדרת כל צביון מסחרי וכי אין הוא אלא חלק טפל של העסק העיקרי. לכן, קבעה, מתקן השטיפה כלל אינו בא בגדר "עסק", הנצרך לרישיון עסק לעצמו.

המדינה ערערה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שם כבר נחלקו דעות השופטים. השופטות נילי אחיטוב ודבורה ברלינר קבעו, בניגוד לקביעת בית המשפט לעניינים מקומיים, כי עסק לשטיפת מכוניות הוא עסק טעון רישוי. עם זאת, הוסיפו, פעילות שטיפת הרכבים בנסיבות העניין אינה אלא פעילות טפלה לעסק ההפצה. פעילות זו אינה עומדת לעצמה ואין להפרידה מעסק ההפצה, ולכן המסקנה היא שאין מדובר בעסק טעון רישוי לעצמו.

שופטות הרוב ציינו עוד, כי הפיקוח על המתקן ייעשה בדרך של הוספת תנאים לרישיון העסק העיקרי. מנגד, השופט זאב המר, שנותר בדעת מיעוט, קבע כי יש לראות את מתקן השטיפה כבעל צביון מסחרי ומכאן שנדרש הוא לרישיון עסק בפני עצמו.

העליון: העסקים השונים טעונים רישוי לתכליות שונות

בית המשפט העליון התיר למדינה לערער על פסיקת המחוזי והשופטים מישאל חשין, אליעזר ריבלין ואשר גרוניס החליטו, פה-אחד, להרשיע את תנובה, משום שמרכז ההפצה ומתקן השטיפה נקבעו כעסקים טעוני רישוי לתכליות שונות, ומצריכים הם ממילא אישורים מגורמים שונים וממומחים שונים.

השופט חשין, שכתב את פסק הדין, קבע כי אין ספק שהמתקן כשלעצמו טעון רישוי עסק. ואולם, השאלה היא האם שילובו של מיתקן השטיפה כחלק בלתי-נפרד מפעילותו של עסק אחר וכטפל לאותו עסק מוחקת את אופיו כעסק טעון-רישוי לעצמו.

סעיף 33 לחוק רישוי עסקים קובע, כי "לעניין חוק זה רואים אדם כעוסק בעסק פלוני, אף אם התעסקותו זו היא רק חלק מעסקו העיקרי או באה לסייע לו בהשגת מטרה של עסקו העיקרי; אין נפקא מינה אם העסק העיקרי טעון רישוי אם לאו". השופט חשין ציין, כי הוראה זו היא "בעלת שיניים חדות וחותכות [ולפיכך] חייבים אנו ליישמה ולהחילה בזהירות-יתר ובשום-שכל".

הכוונה להפסיק רווח אינה יסוד בקיומו של "עסק"

מסעיפי החוק השונים למד חשין, כי "הכוונה להפיק רווחים אינה יסוד יוצר בקיומו של 'עסק' לפי חוק רישוי עסקים". גם מתכלית החוק, המוזכרת בסעיף 1 שלו (שמירה על בריאות הציבור ובטיחותו, על איכות הסביבה ואיכות החיים בכלל וכו'), הסיק חשין כי השגת התכלית אינה מושפעת מהשאלה אם העסק פועל למטרת רווח או לא.

אחד המבחנים שהציע חשין לבחון אם מתקן השטיפה טעון רישוי הוא, בחינה אם מבחינה פונקציונלית נפרד עסק-העזר מן העסק העיקרי. "מבחן נוסף להכרעה בשאלה אם פעילות מישנית בגידרו של עסק קיים יש לראות בה עסק המצריך רישיון נפרד, עניינו בהיקפה ובתדירותה של אותה פעילות מישנית. לא הרי פעילות בהיקף זניח - הגם שרבה היא מזוטי-דברים - כהרי פעילות הנעשית באורח תדיר ובהיקף נרחב".

המבחן העיקרי שקובע חשין, אותו הוא מגדיר כ"מבחן-על", הוא "מבחן תכליתו של החוק... האם הפעילות הנבחנת עלולה לפגוע באחד מאותם אינטרסים שהחוק מדבר בהם".

ניתן היה לקיים את מרכז ההפצה בלי מתקן השטיפה

ביישום המבחנים, קבע חשין כי "השאלה שלעניין היא, אם שטיפת כלי-הרכב המשמשים להפצת מוצרי המזון היתה למיקשה אחת עם פעילות ההפצה, והתשובה לשאלה היא בשלילה. הנה-כי-כן, גם לו עשתה תנובה מיקור-חוץ (outsourcing) לפעילות הרחיצה - לרחיצת המשאיות באמצעות קבלן-חוץ - לא היתה נפגעת הליבה של העסק העיקרי ומרכז ההפצה היה ממשיך בפעילותו כסדר. פעילות הרחיצה בתוככי מרכז ההפצה לא היוותה - ואינה מהווה - תנאי-בלעדיו-אין להפעלת המרכז, וניתן לבצעה מחוץ למרכז בלא לגרום פגיעה של-ממש בפעילותו העיקרית של המרכז".

"נסכים, למשל, כי איחסון מוצרי המזון במרכז ההפצה מהווה חלק אינטגרלי ובלתי-נפרד של המרכז. בלא איחסון מוצרי המזון במרכז ההפצה לא יוכל מרכז ההפצה לפעול כמרכז הפצה, וממילא נכללת פעילות האיחסון ברישיון המרכז. כשם שפעילות ההעמסה של מוצרי המזון על המשאיות היא בליבת מרכז ההפצה כן הוא איחסון מוצרי המזון במרכז. ואולם פעילות שטיפתן של המשאיות ניתנת להפרדה בנקל מהפעילות העיקרית, ונופלת היא - ולדעתנו ברווח נופלת היא - בגידרי התעסקות שהיא חלק מעיסוקה העיקרי של תנובה או שבאה היא לסייע לתנובה בהשגת מטרה של עיסקה העיקרי, הכל כלשונה וכתכליתה של הוראת סעיף 33 לחוק".

מהעובדה שהחוק מסמיך שרים שונים בממשלה לקבוע בצווים עסקים טעוני רישוי, כדי להבטיח בהם מטרות אלו ואחרות שהחוק נוקב בהן, הסיק חשין כי "שני העסקים שלענייננו - מרכז ההפצה, מזה, ומתקן השטיפה, מזה - נקבעו כעסקים טעוני רישוי לתכליות שונות, ומצריכים הם ממילא אישורים מגורמים שונים וממומחים שונים".

לא ניתן לפקח על-ידי תוספת בתנאי הרישיון

לבסוף, דחה חשין את טענת תנובה, לפיה ניתן לפקח כיאות על מתקן השטיפה באמצעות הוספת תנאים מתאימים לרישיון של מרכז ההפצה, הצעה אותה קיבלו הן שופטת בית המשפט לעניינים מקומיים והן שופטי הרוב במחוזי. חשין בחר ללכת עם השופט המר במחוזי, שציין כי הדבר בלתי אפשרי, משום ש"שמטרות רישוי עסק של הובלת מזון, הפצתו וחלוקתו הן 'הבטחת בריאות הציבור לרבות תנאי תברואה נאותים' בלבד, בעוד שמטרות הרישוי לעסק של רחיצת מכוניות, הן 'הבטחת איכות נאותה של הסביבה ומניעת מפגעים ומטרדים'".

חשין הוסיף, כי רק "מקום שתכלית פלונית נכללת מאליה בתכלית אלמונית, והעיסוק המישני אינו עיסוק נפרד מן העיסוק העיקרי בהקשר של חוק רישוי עסקים (ולא כן בענייננו), ניתן להסתפק בהוספת תנאים לרישיון העסק העיקרי".

המדינה יוצגה בהליך על-ידי עורכי הדין חובב ארצי ואמיר אלעני מפרקליטות המדינה. תנובה יוצגה על-ידי עורכי הדין אלכס קיסרי ויניב קליינבלט.

רע"פ 4270/03 מדינת ישראל נ' תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ