בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע חייב את המדינה להשיב לעבודה במשרד החקלאות שני עובדים שפוטרו מעבודתם לפני 4 שנים, משום שהליך פיטוריהם נעשה שלא כדין. בנוסף, חוייבה המדינה לשלם להם פיצוי בגובה שכר עבודה של 26 חודשים, וכן הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח כל אחד.
בפני בית הדין הובאה תביעתם של אפרים תקותי ויואל ביתן, שהועסקו ביחידת הפיצו"ח של משרד החקלאות, על-פי חוזים מיוחדים לתקופה קצובה. מדובר ביחידת פיקוח על החי והצומח, שתפקידה היה לפקח על תנועה של תוצרת חקלאית משטחי הרשות הפלשתינית לישראל.
היחידה הוקמה עם חתימת הסכמי אוסלו בשנת 94', במסגרת חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו, ולקראת סוף שנת 99' החליטה הממשלה על סגירת היחידה, אך לבסוף החליטה להסתפק בצמצומה, החלטה שבעקבותיה הופסקה העסקתם של כ-53 מבין 120 עובדי היחידה, והתובעים בכללם.
המדינה מסכימה לקביעת תיק מנחה
לאחר שכמה מהעובדים המפוטרים הגישו תביעות נגד הפיטורין לבתי דין שונים, הורה נשיא בית הדין הארצי לעבודה, השופט סטיב אדלר, כי התביעות כולן יתבררו בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע. נציגת פרקליטות מחוז הדרום סיכמה עם רשמת בית הדין, כי הדיון יתמקד בעניינו של אחד התובעים - אלי שדה - ואת ההחלטה שתתקבל בעניינו יישם המשרד לגבי כל העובדים.
בשנת 2002 קיבל בית הדין האזורי את תביעתו של שדה, וקבע כי נפל פגם בפיטוריו המחייב להחזירו לעבודה. ערעורה של המדינה נדחה בבית הדין הארצי, שקבע כי נפלו פגמים בהליך הפיטורין, ובין היתר היעדר שימוע ואי קיום חובת היוועצות עם נציגות העובדים.
השופט משה טוינה, שדן בתביעתם של תקותי וביתן, ציין בהחלטתו כי "אין מחלוקת כי קביעת בית הדין הארצי בפסק הדין בעניינו של אלי שדה, על פגמים שנפלו בהליך פיטוריו של מר שדה, יפה גם כאן. העסקתם של התובעים 1 ו-2 הופסקה באותן נסיבות ובאותו הליך בו הופסקה עבודתו של מר שדה".
המדינה לא כפרה בקביעותיו של בית הדין הארצי, או בתוקפן גם לתביעתם של השניים, אלא שלטענתה יש מקום לאבחן בין המקרים ולהימנע ממתן צו החזרה לעבודה, תוך תשלום שכרם כפי שהם דורשים, בין היתר משום שהתובעים השתהו בפנייתם לבית הדין ובניהול תביעתם.
סעד האכיפה נתון לשיקול דעתו של בית הדין
השופט טוינה קבע בהחלטתו, כי סעד האכיפה (החזרה לעבודה) בדיני עבודה הוא סעד שבשיקול דעת. הוא ציטט מפסיקה קודמת של בית הדין הארצי, שקבע כי "בין היתר, אך לא רק, יידרש בית הדין לבחינת מהותו של הפגם שנפל בהליך הפיטורים וחומרתו; סוג המשרה שבה מדובר; השפעתו של הסעד שיינתן, אכיפה או פיצוי, על העובד, על ההקשר התעשייתי והתעסוקתי תוך מתן משקל להיבטים החוקיים והחוקתיים, ככל שאף הם באים בגדר העניין; במקרה המתאים יבדוק בית הדין אם נכון הוא לתקן עוול בעוול - ככל שעוול עשוי להיגרם למי מהצדדים המעורבים בעניין והנוגעים לו".
השופט טוינה ציין, כי בית הדין הארצי בחן בעניינו של שדה את ההקשר התעשייתי והתעסוקתי של פיטוריו, וכי למרות שמדובר בפיטורי צמצום נרחבים, הורה על השבתו לעבודה. שיקול נוסף להחלטתו של טוינה היה, הצהרה של משרד החקלאות, כי נכון להיום עומד התקן של יחידת הפיצו"ח על 70 משרות, מתוכן רק 59 מאויישות. יתרת המשרות אינן מאויישות נכון להיום מסיבות תקציביות, ולדברי המשרד צפוי להימצא בקרוב פתרון תקציבי ליתר המשרות.
השופט גם התייחס לעובדה, ש"המצב העובדתי נכון להיום איננו כזה שבו 53 עובדי יחידת הפיצוח שעבודתם הופסקה בדצמבר 99', מתדפקים על דלתותיו של בית הדין ומבקשים את החזרתם לעבודה. רק 8 עובדים מבין קבוצת העובדים המפוטרים שעבודתם הופסקה בדצמבר 99', הגישו בשעתו תביעה להחזרה לעבודה. מתוך הקבוצה הקטנה שפנתה לבית הדין, סעד ההחזרה לעבודה רלוונטי היום ללא יותר מ-4 עובדים ובכלל זה התובעים כאן".
"מכאן יוצא, כי צו אכיפה המורה על החזרתם של התובעים לעבודה איננו מתבטא בפריצת תקן היחידה לפיצוח ואיננו בעל השלכות רוחביות על עניינם של עובדים נוספים בעבר ובהווה. משכך, סעד האכיפה במקרה דנן אינו בגדר תיקון של עוול בעוול". השופט טוינה דחה גם את טענת המדינה לשיהוי בהגשת התביעה.
הפיצוי: 26 משכורות
מאחר שהתובעים מחקו בראשית ההליך, כשעוד לא היו מיוצגים על-ידי עורך דין, את בקשתם לסעד זמני, ומאחר שהסכימו להקפאת הדיון עד להכרעה בעניינו של אלי שדה, קבע השופט כי "אין מקום לחייב את הקופה הציבורית בתשלום פיצויים לתובעים בגובה השכר אשר היה משולם להם כאילו עבדו בפועל בתקופה זו".
"לאור האמור, הריני קובע את הפיצוי לו זכאים התובעים בעקבות הפסקת עבודתם בפועל, על גובה השכר של 26 חודשים שהוא פרק הזמן שחלף מאז מתן ההכרעה בערעור בעניינו של מר שדה, בספטמבר 2002 ועד היום... בסיס השכר לצורך תשלום הפיצוי הוא השכר הרגיל לו היה זכאי כל אחד מהעובדים בחודש דצמבר 99' ללא רכיב המשמרות, השעות הנוספות והחזרי ההוצאות".
מפיצוי זה הורה השופט לנכות כמה רכיבים. "הסכומים אשר קיבלו התובעים בעקבות הפסקת עבודתם, כהשלמת פיצויי פיטורים ופיצויי פיטורים מוגדלים וחודשי הסתגלות. כספים אותם יש לראות כחלק מהפיצוי לו זכאים התובעים בגין סיום העסקתם שלא כדין"; דמי אבטלה והבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי - אם קיבלו; וכן "הכנסותיהם של התובעים מעבודה - בין כעובדים ובין כעצמאיים - לתקופה שמספטמבר 2002 ועד היום".
עב' 1188/00 אפרים תקותי ואח' נ' מדינת ישראל - משרד החקלאות
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה