העליון: כאשר דירקטור בחברה גם עובד בה - אין מנוס מפיצול התביעה

באיזו ערכאה משפטית - בית משפט אזרחי, בית הדין האזורי לעבודה - תידון תובענה הכוללת עילות נגד מי שהיו דירקטורים ועובדים כאחת? זו השאלה המשפטית המעניינת שהוצבה בפני בית המשפט העליון בתיק זה. התשובה "המאכזבת" במידת מה ניתנה בפסק דינו מהיום (ב',29.11.04), בה הכריע כי יש לפצל את התביעות וקרא למחוקק להידרש לסוגיה ולהסדירה.

ראשיתה של הפרשה בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי נגד נחום ליפקונסקי ואורן עציון, ששימשו דירקטורים בחברת פי.או.אס.(רסטורנט סוליושנס) בע"מ, ואף עבדו בה. הנתבעים ביקשו מבית המשפט להעביר את התביעה לבית הדין לעבודה, והוא נענה להם. על החלטה זו הוגש הערעור. שני הצדדים למחלוקת טוענים, כי אין מקום לפצל את התביעה בין הערכאות השונות, אלא שהחברות המערערות טענו כי יש לבררה בבית המשפט המחוזי, ואילו העובדים המשיבים טענו, כי יש לבררה בבית הדין האזורי לעבודה.

השופטים אהרן ברק, מרים נאור ואסתר חיות, פסקו כי אין מנוס מפיצול ההתדיינות בין בית המשפט המחוזי ובית הדין האזורי לעבודה, משום שהמשיבים מחזיקים בשני "כובעים": כובע של דירקטורים בחברה וכובע של עובדים בה.

העובדות וההליך בבית המשפט המחוזי

חברת האם פוינט אוף סייל בע"מ, עסקה, בין היתר, בפיתוח תוכנה והמשיבים, מתכנתים במקצועם, חברו יחד בשנת 1995 כדי להקים את POS, שהיא חברת הבת. המניות בחברת הבת חולקו בין הצדדים כך, שחברת האם היתה בעלת השליטה בה. המשיבים כיהנו כדירקטורים בחברת הבת.

בנוסף להיות המשיבים בעלי מניות ודירקטורים, הם התחייבו, בהסכם הייסוד של חברת הבת, לעבוד בה ולחתום על חוזי עבודה מפורטים. על אף שלא נחתמו חוזי עבודה בפועל, הסכם הייסוד קבע כי תנאי העבודה יהיו כמפורט בחוזה העבודה הסטנדרטי הנוהג בחברת האם, והצדדים קיימו חוזי עבודה כאמור, על דרך ההתנהגות, למשך 4 שנים.

בין הצדדים נתגלע סכסוך, בסופו הוגשה, כאמור, התביעה. העובדים טענו בין היתר, כי כי הסמכות הייחודית לדון בתביעה מוקנית לבית הדין האזורי לעבודה, כפי שמורה סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, לפיו יש לרכז "כל מה שכרוך במערכת היחסים בין עובד למעביד" בבית הדין האזורי לעבודה וכפי שמורה סעיף 22 לחוק העוולות המסחריות זאת, לרבות זכויות הנובעות מחוזה עבודה לאחר סיום יחסי העבודה. לחלופין, טענו, יש לפצל את הדיון, כך שכל ערכאה תידון באותם עניינים אשר בסמכותה.

בתגובה לבקשה, טענו חברת הבת וחברת האם, בין היתר, כי יחסי העבודה שבפרשה הם משניים ליחסים שבין חברת האם והמשיבים כשותפים להקמת חברת הבת ולכהונת המשיבים כדירקטורים בחברת הבת. נטען, כי רוב עילות התביעה אינן מתבססות על יחסי עובד-מעביד, אלא על חובות הנאמנות, הסודיות ותום-הלב החלות על המשיבים כדירקטורים - בנוסף ובנפרד מחובות שבחוזי העבודה - בהן אין בית הדין האזורי לעבודה מוסמך לדון. נטען עוד, כי עילת הרשלנות הנטענת בתביעה מוּצאת מסמכות בית הדין האזורי לעבודה בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה.

כן נטען, כי אין מקום למחוק או להעביר את תביעת חברת האם, כי יחסיה עם המשיבים היו של שותפים להקמת חברת הבת ולא יחסי עובד-מעביד. לסיכום טענו, אין לפצל את התביעה, אלא יש לקיים את הדיון בה בשלמותו בבית המשפט המחוזי, כדי למנוע כפל הליכים ואף הכרעות סותרות.

הרשם עדי אזר ז"ל החליט בזמנו להעביר את התביעה כולה לבית הדין האזורי לעבודה, בקובעו בין היתר, כי עיקר הדברים בתביעה נעוץ בכך שמדובר במחלוקת אופיינית של עובדים בחברה לשעבר, המתחרים בה כיום מבחוץ. תחרות זו, של מי שהיו עובדים וקיבלו שכר מהחברה, במסגרת פעולות אשר התובעים רואים כהפרת זכויות קניין רוחני, או זכויות קרובות לכך, פסק אזר, היא תחרות שצריכה להתברר בבית הדין לעבודה, על-פי סמכותו הנ"ל.

המערערים: ביה"ד לעבודה מוסמך רק כאשר
כל עילת התביעה היא ביחסי עבודה

בערעורן על קביעתו זו, חזרו חברת הבת וחברת האם על עיקר טענותיהן בפני הרשם אזר. לדבריהן, הוא שגה כאשר פירש את הסמכות של בית הדין האזורי לעבודה באופן נרחב, בניגוד להלכה הקובעת פרשנות מצומצמת. עוד נטען, כי כאשר מדובר ב"מקרי גבול", הסמכות לבית המשפט המחוזי ולא לבית הדין האזורי לעבודה וכי רק כאשר כל עילת התביעה הינה, באופן חד-משמעי, ביחסי עבודה, מוסמך בית הדין האזורי לדון בתביעה.

המשיבים טענו מאידך בסיכומיהם, כי קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה עיקר התביעה הוא יחסי עובד-מעביד, היא ממצא עובדתי ועל-כן ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בה. בתגובה לטענה, לפיה חברת האם לא היתה מעבידתם של המשיבים, טענו כי הקובע לעניין סמכות בית הדין האזורי הוא העילה ולא הצדדים.

העליון: אין מנוס מפיצול ההתדיינות

השופטת נאור, שכתבה את פסק הדין, קבעה כי יש לפצל את ההתדיינות בין שתי הערכאות וזאת עקב שני הכובעים אותם חובשים המשיבים: דירקטורים מחד גיסא ועובדים מאידך גיסא. לאחר שניתחה את סמכותו הייחודית של בית הדין האיזורי לעבודה, קבעה נאור כי סמכותו של בית הדין האזורי לעבודה אינה נקנית על-פי הסעד, אלא, בחלק מהעניינים, על-פי עילת התביעה ובחלק מהעניינים, על-פי עילת התביעה וזהות הצדדים כאחת.

כך למשל, לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, מוסמך בית הדין האזורי לדון בתביעה בין עובד למעביד - אך לא בכל תביעה ביניהם, אלא רק תביעה שעילתה ביחסי עובד מעביד ושעילתה אינה בפקודת הנזיקין. לעומת זאת, סעיף 24(א)(1ב) לחוק בכל זאת מסמיך את בית הדין בענין תובענה שעילתה במספר סעיפים של פקודת הנזיקין, ובלבד שמדובר בעילה שבקשר לסכסוך עבודה.

הבעייה במקרה זה, ציינה נאור, היא שלאור כללי הפרשנות החלים בעניין חלוקת הסמכויות בין בית הדין האזורי לעבודה לבין בתי המשפט האזרחיים, "עילה" שבסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה תתברר רק בבית הדין לעבודה; "עילה" כאמור שאינה בסמכות בית הדין לעבודה תתברר רק בבית המשפט האזרחי. אולם מה קורה כאשר כתב התביעה כולל הן "עילות" שבסמכות הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה והן "עילות" שאינן בסמכות בית הדין האזורי לעבודה?

בית המשפט דחה את טענות שני הצדדים, כי ניתן להימנע מפיצול הדיון באמצעות סעיף 76 לחוק בתי המשפט, העוסק בסמכות נגררת, לפיה רשאי בית המשפט להכריע בסוגייה כלשהו לצורך אותו עניין אף אם העניין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר. הצדדים טענו, כי מאחר שסעיף זה חל הן על בתי משפט אזרחיים והן, באמצעות סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, על בתי הדין לעבודה ניתן ליישמו - אך השופטים קבעו כי במקרה בו אין כלל סמכות, כמו במקרה דנן, לא ניתן להפעילו.

"פתרון זה מיועד למצב שבו ערכאה מתבקשת לפסוק בשאלות שאינן בסמכותה שעלו דרך אגב, הכל בכדי להכריע בענין שבסמכותה", קבעה השופטת נאור. "פתרון זה אינו רלוונטי למצב שבו ההכרעה בעילה נתבעת או סעד נתבע אינה בסמכותה. הכרעת ערכאה בעילה שאינה בסמכותה או בסעד שאינו בסמכותה יכולה אמנם למנוע פיצול דיון, אך פוגעת בחלוקת הסמכויות בין ערכאות".

עם זאת, היא ציינה כי ניתן לעיתים "למזער את התוצאות השליליות של הפיצול, על-ידי העלאת טענת 'עניין תלוי ועומד' לפיה יכול בית המשפט - בהתאם לכללים החלים על דוקטרינה זו - להעמיד אחד מהדיונים".

היא הוסיפה, כי "יש לשאוף לריכוז הדיון, אך זאת רק עד קו תיחום הסמכויות שקבע המחוקק. רעיון זה עובר כחוט השני בדיני איחוד ופיצול בסדר דין אזרחי ובדיני מעשה-בית-דין. הדברים נכונים באותה מידה - אם לא על דרך קל וחומר - בכל הנוגע לתביעות הכוללות עילות שבסמכות הייחודית של בית הדין האזורי לעבודה - סמכות שמפורשת באופן דווקני - ועילות שאינן בסמכותו. ריכוז הדיון אינו חזות הכל".

לעומת זאת, באשר לתביעת חברת האם, פסק בית המשפט העליון כי בית הדין האזורי לעבודה אינו מוסמך כלל לדון בתביעתה ודין התביעה להתברר כולה בבית המשפט המחוזי. "אין מחלוקת בין הצדדים שמעולם לא היו יחסי עובד-מעביד בין חברת האם לבין המשיבים, ושמעולם לא ניהלו משא ומתן לקראת יחסי עובד-מעביד ביניהם".

השופטים קבעו, כי היחסים בין חברת האם לבין המשיבים הם יחסים של שותפים להקמת חברת הבת ושל בעלי מניות בה, ומשכך השאלה אם עילותיה של חברת האם נגד המשיבים הן "עיקר או טפל" או "אינצידנטליים" בתביעה, אינה שאלה רלוונטית, שכן על-פי תיחום הסמכויות שקבע המחוקק, בית הדין האזורי לעבודה נעדר סמכות לדון בעילות שלהן טוענת חברת האם כלפי המשיבים.

את החברות ייצגו עורכי הדין לוטי ריצ'רד ונירן חמוטל. את העובדים-הדירקטורים ייצגו עורכי הדין עופר שפירא ותרזה לם.

ע"א 2618/03 פי.או.אס.(רסטורנט סוליושנס) בע"מ ואח' נ' נחום ליפקונסקי ואח'