ניתן למנוע תהליך הסתיידות עורקים בקרב מטופלי דיאליזה. כך עולה (יום ב', 22.11.04) מנתונים חדשים שהוצגו בכינוס האמריקני השנתי של האיגוד הנפרולוגי, שנערך באוקטובר האחרון.
בשנים האחרונות התברר, כי עליה ברמת הזרחן בדם מעלה את הסיכון לתמותה בקרב חולי כליות המטופלים בדיאליזה. עד היום הורדת רמת הזרחן בדם אצל מטופלי דיאליזה נעשתה, בין השאר, על-ידי שימוש בתרופות קושרות זרחן. הבעיה היא שהטיפול בהורדת זרחן עלול לגרום לרמות סידן גבוהות ומכאן להסתיידות עורקים.
בתום 18 חודשי מחקר RIND נמצא פתרון לבעיה זו. החוקרים הצליחו לפנות את הזרחן ויחד עם זאת לא לגרום לעליה ברמות הסידן. על-פי הנתונים, נמצא הבדל משמעותי בתהליך הסתיידות העורקים: קצב ההסתיידות היה מהיר יותר בקרב המשתמשים בקושרי זרחן, המבוססים על קלציום בהשוואה למשתמשים ברנג'ל (קושר זרחן ללא קלציום).
מהנתונים עוד עולה, כי מטופלים שהשתמשו בשני סוגי קושרי הזרחן השיגו רמות מטרה של זרחן וסידן בהתאם להנחיות איגוד הכליה הלאומי האמריקני.
החוקר הראשי, ד"ר ג'פרי בלוק, מהיחידה הנפרולוגית בדנבר, קולורדו, מסר: "התוצאות המוקדמות שנצפו במחקר מדגישות את התפקיד של רנג'ל כאפשרות הטיפול הראשונה למטופלים שמתחילים טיפול בדיאליזה. המחקר מראה, כי באמצעות השימוש ברנג'ל מהרגע שבו מתחילים בדיאליזה, המטופל יכול להשיג את רמות המטרה של זרחן וסידן ולהאט את קצב הסתיידות העורקים בהשוואה לשימוש בקושרי סידן המבוססים על קלציום".
המחקר נערך בקרב 129 מטופלים שהחלו דיאליזה. החוקרים בדקו את מצב ההסתיידות של המטופלים לאחר 6 חודשים, 12 חודשים ו-18 חודשים באמצעות בדיקת CT. תוצאות ראשונות בנוגע להבדל בתחלואה ובתמותה של המטופלים יוצגו במהלך שנת 2005 במסגרת מחקר DCOR.
יצוין, כי בישראל מצויים כיום למעלה מ-4,000 מטופלים בדיאליזה, וקיימת עליה ניכרת במספר חולי הכליות מדי שנה. כמו-כן, שיעור המחלות הקרדיו ואסקולריות גבוה בקרב חולי כליה.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה